חרא מחרא חרא חרא

[חורה]

חרא מחרא חרא חרא

הכל חרא

אני וא' לא רואים ולא מדברים אחד עם השני כרגע
הוא בדיכאון
ובמקום לתת לי לנסות לעזור לו הוא מעדיף להיות לבד, להתרחק, להתעלם.
כשלי היה קשה כל מה שרציתי זה שיחבק אותי ושיעזור לי
אבל הוא לא רוצה ממני עידוד או חיבוק
הוא רוצה להסתגר בעצמו
להיות לבד
כבר קשה לי לסבול את החוסר יחס והאדישות שלו כלפיי
הוא לא מחשב, לא מנשק, לא מתייחס אליי כמו פעם.


בשבת קניתי כרטיסים להופעה של הבנות שאני מכירה מהסצנה של הבורלסק
תכננתי ללכת עם א', הוא יודע שזה חשוב לי.
לא יצאנו כבר תקופה לאף מקום.
גם עכשיו הוא עסוק
הוא יודע שזה חשוב לי ללכת, אני תמיד תומכת בו ובמוסיקה שלו
נוסעת איתו לכל הופעה ומקשיבה למרות אשאני לא אוהבת את הסגנון שהוא עושה.
אז למה אתה לא מוכן קצת לבוא לקראתי?

הלכתי להופעה לבד
הגעתי מוקדם
לבד
ישבתי שם בשולחן
לבד
ראיתי את ההופעות מאחורה
לבד
המון אנשים יושבים בחבורות ומקשקשים
ואני לבד
שוב מרגישה בודדה, שוב מרגישה שלאף אחד לא אכפת.
היו שם אנשים שאני מכירה, אבל למה שהם יתעניינו בי?
סתם ילדה שמנסה להיכנס לתוך מן חבורה של תל אביבים סופר אינטיליגנטים ומוצלחים
סתם ילדה שגרה עם ההורים ואין לה בגרות אפילו
תמיד נדמה לי שלא משנה כמה קעקועים אני אעשה
כמה קורסים אני אלמד
כמה ספרים אקרא
אני לא שייכת
אף פעם לא הייתי שייכת באמת
לשום מקום
לא ביסודי, לא בחטיבה, לא בתיכון, לא בשכונה, לא בהתעמלות.
לאן אני כן שייכת?

הלכתי באמצע ההופעה
נשברתי כשראיתי את אחת הבנות מבצעת תרגילי התעמלות אומנותית
אני כבר לא יכולה לעשות את זה
כי אני ויתרתי
אני כישלון
הקנאה אכלה אותי, ביחד עם הכל רציתי להעלם

 

[חורה]

והיום... (ט)

רבתי עם אבא
נמאס לי ממנו
מהביקורתיות שלו כלפיי
לא צריכה גם את זה על הראש
החתיכת לוזר הזה בא ומטיף לי?
לא עובד
כל היום מתעסק בשטויות
התעצבנתי כי בזמן שנכנסתי להתקלח הוא התחיל לשטוף כלים
כמה שביקשתי שיחכה הוא לא הסכים
הוא היה חייב לסיים את זה
ואז הוא בא אליי בטענות שאני לא שוטפת כלים
הרי מה זה משנה, גם ככה כשאני מנסה לעזור אף אחד לא שם לב
כשאני מנקה, שוטפת, תולה...
אין שום מילה
אבל כשאני ל-א עושה, תמיד יש מה לומר
כשהוא יצא לקחתי את כל הכלים הנקיים והכנסתי לכיור
ואז התחלתי ללכלך אותם באוכל
אם אתה כל כך אוהב לשטוף כלים אז בבקשה
זרקתי דברים שלו על הרצפה בעצבים
התחרפנתי
הלכתי לחדר, בוכה
וחתכתי את עצמי ברגל
כבר שכחתי כמה זה יכול להיות מרגיעה
הלכתי לישון
קמתי לעבודה
אמרתי לאמא שתלך הבייתה ושתגיד לו שיעזוב אותי
פחדתי שהוא ירביץ לי
כמו כשהייתי יותר קטנה
חבל שאז לא ידעתי שאסור לו להרביץ לי
חבל שלא ידעתי לומר
חבל שלא התקשרתי למשטרה

אני אפס

 

[clastic]

קודם כל

קראת פעם את "גברים ממאדים נשים מנוגה"? (מאת ג'ון גריי)

כמו רוב האנשים, גם אני לא מעריך במיוחד ספרי 'פסיכולוגיה בגרוש'.
למרות זאת, בספר הזה יש כמה אמיתות שתופסות לגבי אחוז גבוה
מאוד מהסיטואציות שמתקיימות בין נשים לגברים.

הספר נפתח בהקדמה בדיונית שנועדה להמחיש את המצב, אנסה
לכתוב אותה על רגל אחת;
הנשים מקורן בכוכב הלכת נוגה, הגברים ממאדים. יום אחד הגברים צפו בטלסקופ
וראו את נשות נוגה היפות, החליטו שהם חייבים להכיר אותן, מיהרו לבנות
חלליות ויצאו למפגש.
המפגש עלה יפה מאוד, בין היתר בגלל שהגברים זכרו שהם גברים והנשים
זכרו שהן נשים, וכל צד הבין וכיבד את ההבדלים בין המינים ואת מה שנובע מהם.
לאחר מחשבה החליטו כולם להתחיל ביחד מחדש ולבנות חיים משותפים בכדור בארץ.
עם המעבר לכדור הארץ הושפעו התושבים החדשים מהאוויר באטמוספירה
(שככל הנראה קצת שיבש עליהם את דעתם) - וכך שכחו את ההבדלים
ביניהם וכיצד להכירם ולכבדם.
והשאר - היסטוריה

--עד כאן ההקדמה--

בין היתר הספר מדבר על האופן השונה בו בני שני המינים (ושוב, תמיד יש יוצאים מן הכלל)
מתמודדים עם קשיים ומשברים.
נשות נוגה התמודדו עם משברים על כדור הארץ כפי שנהגו לעשות כשעוד גרו בכוכב נוגה:
הן היו יושבות יחד, מדברות על מה שעובר עליהן, מוצאות נחמה באוזן קשבת של חברה טובה.
לפעמים די היה בהקשבה ואמפטיה כדי להקל ואפילו לפתור את הבעיה.
יותר מזה - אשת נוגה שפנו אליה בבקשה לאוזן קשבת הייתה לוקחת זאת כמחמאה אישית,
שהנה היא נחוצה ואהובה ופונים אליה כדי לחלוק את הכאב.
גברי מאדים לעומתן היו רגילים לעשות אחרת: בהיתקלם בבעיה הם היו מסתגרים אל תוך עצמם,
מהרהרים על הבעיה ב"מערה" שאליה התכנסו כדי לחשוב.
כשחשו בנוח לעשות כן (תמיד כעבור זמן) היו יוצאים מהמערה, ופונים לחבר קרוב ולא כדי לקבל ממנו
אמפטיה אלא דווקא כדי לקבל הצעה קונקרטית לפתרון הבעיה.

את מבינה, אולי ההבנה שא' מתמודד עם הדברים בצורה שונה ממך תעזור לך
לקבל את המצב יותר בקלות ובהבנה.
הוא נוהג כפי שהוא נוהג כי זה הטבע שלו - כי הוא "ממאדים".
את אולי רגילה לכך שכשמשהו קשה באים ומדברים עליו. כך את נוהגת. כך טוב לך.
כשרע לך את רוצה לספר לא' מה עובר עלייך, ובכך את מוצאת גם הקלה אישית
וגם מימוש לאינטיומיות שלך עם הגבר שאת אוהבת.
נסי לחשוב כמה פעמים באת לספר לו משהו אישי (או לכל גבר אחר) ובתגובה קיבלת,
איך לא, עצה או אפילו חוות דעת שיפוטית. תחשבי כמה לא עוזר ולא מפרגן זה הרגיש.
ושוב - הכל נובע מחוסר ההבנה שלנו לגבי ההבדלים בינינו.
את פנית אליו לאוזן קשבת. הוא, מבחינתו - מייעץ מה עושים! הרי למה שתפני אליו אם לא למציאת פתרון?
את רק רוצה שהוא יקשיב, שיהיה שם בשבילך, והוא לא מבין למה את ממשיכה
לדבר על הבעיה אם הוא כבר הציע פתרון. אז.. הוא מציע עוד פתרונות, אולי משהו אחר "יתפוס".
ואת נעלבת יותר, מה אתה מייעץ לי? אני רוצה שתקשיב, שתחבק (כמו פעם), שתרגיש מה עובר עלי.

עכשיו המצב קצת הפוך.
משהו מכביד על א'. מה הוא עושה? מתמודד. איך? בדרכו - נכנס למערה כדי לחשוב.
את מזהה את המצוקה שלו ואת רוצה מאוד לעזור לו. איך? בדרכך - בוא נדבר על זה.
א' לא רוצה לדבר על זה, הוא רוצה לחשוב על זה ולמצוא פתרון. אולי הוא אפילו מפרש
את הרצון שלך לדבר על זה כאילו את לא סומכת עליו שהוא מסוגל למצוא פתרון לבד.
ואת? בדיוק להפך.

תנסי לקרוא שוב מה שכתבת בעצמך ותראי אם זה מתיישב לך עם מה שתארתי עד עכשיו:

"אני וא' לא רואים ולא מדברים אחד עם השני כרגע
הוא בדיכאון
ובמקום לתת לי לנסות לעזור לו הוא מעדיף להיות לבד, להתרחק, להתעלם.
כשלי היה קשה כל מה שרציתי זה שיחבק אותי ושיעזור לי
אבל הוא לא רוצה ממני עידוד או חיבוק
הוא רוצה להסתגר בעצמו
להיות לבד
כבר קשה לי לסבול את החוסר יחס והאדישות שלו כלפיי
הוא לא מחשב, לא מנשק, לא מתייחס אליי כמו פעם."

אני לא אוהב להכליל, אבל בעיניי זה די אחד לאחד.
ושוב, אין כאן מה "לעשות". אולי עצם הבנת המניעים של א' לכשעצמה תעזור
לך להרגיש פחות לבד, פחות דחויה (כי את לא), פחות לא נאהבת.
א' מתמודד כמו שהוא יודע, כמו שהוא צריך כדי לעזור לעצמו, וממש לא מעוניין
לפגוע בך או להרחיק אותך מהלב שלו. הוא פשוט עצמו.
אם כל צד מכיר את ההבדלים האלה כל אחד יכול לעשות צעד מתחשב לעבר בן/בת הזוג,
ואולי שווה שתדברו על כל זה אחרי שהוא יפתרון את הקושי שהוא מתמודד איתו עכשיו,
כדי שהפעם הבאה תהייה יותר קלה לשניכן ותדעו לתמוך זו בזה וזה בזו טוב יותר.

ולגבי כל היתר יקירתי - הרי הכל שטויות.
את נפלאה ונהדרת כפי שאת, וחברים נמדדים לפי הלב שלהם ולא לפי כמה 'תל-אביבים' הם.
אני מבין קשה, אני מבין שכואב. והמצב עם א' לא מקל על החוויה הזאת.
אבל זה זמני וזה יעבור, ואת תתקני את מה שתרצי לתקן (בגרויות למשל?) ועוד תפרחי ביג-טיים.

 

[חורה]

תודה על התגובה

אבל זה לא רק זה
הוא אמר שהוא רוצה לקחת הפסקה של 3 שבועות כי הוא חושב שככה הגעגוע יעלה
אבל אני לא צריכה 3 שבועות כדי להתגעגע אליו
אני מתגעגעת כל הזמן כי אני בקושי רואה אותו
וגם כשאני רואה אותו הוא קר יותר מפריז'ידר
למה אתה צריך 3 שבועות כדי להתגעגע למישהו שאתה אוהב?
אם אתה אוהב מישהו אתה לא אמור לרצות לבלות איתו את זמנך?
אני שפוט מרגישה שאני לא בסדר העדיפויות שלו.
אני צריכה שמישהו יחבק אותי
אני צריכה שמישהו ינשק אותי
אני צריכה שיאהבו אותי
אף פעם לא אהבו אותי

 

[קולדון]

קודם כל,

אני חייבת להגיד לך שאת מקסימה, ומיוחדת, ומאוד מרשימה.
ושתדעי שאם השם שלך עולה בסטודיו שלנו, תמיד אומרים עלייך דברים טובים ומחמאות..


ודבר שני, דיכאון זה חרא. אם הוא באמת במצב של דיכאון (קליני- כזה שפוגע בתפקוד) אז.. קצת כמו עם הפרעות אכילה, זה הופך אותו למאוד מרוכז בעצמו ובסבל שלו. ולא הייתי לוקחת את זה אישית- את הריחוק.
כלומר, זה לא אומר שהוא לא אוהב אותך, זה אומר שבאופן כללי הוא מרגיש מאוד שונה כרגע, כי הוא בדיכאון. ואוליז ה שהוא רוצה להתרחק זה לא כזה דבר רע. אישיתי הייתי בקשר עם מישהו שבשלב מסויים נכנס לדיכאון, ולקח לי בערך חצי שנה להבין שאני נרקבת איתו, שזה לא עובר, שאני לא באמת יכולה לעזור... שזה תלוי- בו. ורציתי להפרד ממנו, אז לקחתי טיסה לברלין.. לשבועיים (אבל במקור עם אופציה להשאר לזמן בלתי מוגבל). וכשהייתי שם דיברנו בטלפון, ונראה לי שהוא קלט מה הוא יכול לאבד לדיכאון הזה.. כי כשחזרתי לארץ מהחופשה הזו, הוא לגמרי אסף את עצמו.

אז אולי הוא מחפש אצלכם את הטריגר החיובי הזה כדי לצאת מהדיכאון שלו..?

בכל מקרה, אני יודעת שזה קשה, ושולחת לך חיבוק גדול!

 

[פרפר בתוך אגרוף]

קראתי את שלושת ההודעות.

כואב ממש ממש לקרוא כמה את מרגישה בודדה.
וכואב לקרוא איך את מרגישה שלא אהבו אותך מספיק, אבל גם היום מסתפקת במועט כל כך- בבחור שלא אוהב אותך כגודל האהבה שאת אוהבת אותו, ובמעט מאוד אהבה לעצמך...

את עושה תהליך גדול של לצאת מהמקום הקשה מול עצמך, לשחרר, לראות יותר יופי בעצמך ובגוף שלך, ואני רוצה להזכיר לך גם עכשיו שיש מה, שיש בך הרבה, ושיש בך המון שראוי לאהוב. ושבימים שאת מעיזה לראות את זה, גם את יודעת.

את ראויה לאהבה מאוד גדולה, וראויה ליותר שלווה.
הלוואי שיהיו לך כבר.