יוליה השלישית
New member
חצלול מדהים!!!!
אני בחדרי וחושדת שזה אולי חלום. מביטה בטקסט ומסיטה את ראשי אך אינו משתנה. אני מנסה שוב ולא משתנה. לא מוותרת, למרות שהכל מאוד מציאותי. מחליטה לוודא ועומדת מול המראה של החדר. מושיטה זרועותיי לצדדים ומתחילה להוריד ולהרים אותן ושמה לב שרק היד הימנית של הדמות זזה כמוני והשניה זזה אחרת. חושבת מיד מה לעשות וגם משפשפת כפות ידיי זו בזו יחד עם פקודות קוליות לייצוב החלום וגם הפעם מוסיפה פקודה שייארך החלום ולא יפסיק. אני לא לחוצה כי החלום ממש ברור ולכן סתם חושבת מה לעשות. מתחילה לבדוק את ההשקף שלי ולזוז אחורה וקדימה, עד שעולה בי רעיון כשאני שמה לב שהיא כמוני מתקדמת ומתרחקת. אני מחליטה להוציא אותה מהמראה. אני מתקדמת אל המראה והיא גם מתקרבת, אני מושיטה את כף ידי וגם היא ואז אני לוחצת לה את היד ומושכת אותה בעדינות והיא יוצאת ועומדת מולי. אני מסתכלת על פניה אך אינה ממש דומה לי, אלא רק קצת בתווי פנים. אני מחליטה לנסות שוב. נעמדת מול המראה ומתקרבת ושוב לוחצת לה את היד ומושכת תוך כדי שאני מדברת משהו בסגנון "בואי, צאי" אבל בעדינות. גם הפעם היא דומה לי אך לא ממש כמוני. אני שמה לב שאחי בחדר ואני שואלת אותו "את מי אתה רוצה שאני אוציא מהמראה?", הוא לא מציג הרבה יחס ואז עולה לי השם "קובי פרץ" כי ידוע לי שאחי שומע אותו. אני אומרת לו שאני מתכוונת להוציא את "קובי פרץ" ואז הוא אומר "מוטי פרץ!", אני מתקנת אותו ואומרת קובי לא מוטי, ואז הוא אומר ששינה את השם לו. לא יודעת מה ולמה אבל זה הדו שיח שהתקיים. אני מתקרבת לדמות ומביטה בכף ידה, ומתרכזת בקובי פרץ ומושכת אותה החוצה וזה הוא ממש עומד מולי ומול אחי אשר נמצא על המיטה. אני מתלהבת עד השמים שהצלחתי ואחי שמח שהוא רואה אותו, ואני אומרת "כן, הנה, זה השיער המחומצן שלו" ומשווה סימנים למציאות. הקטע המצחיק הוא שכל פעם שהוצאתי דמות, היא היתה כזו אדישה כמו סייבורג שכרגע נברא. עוברת דקה או משהו כזה ואז אני אומרת לאחי שאני מתכוונת להוציא את ליאור נרקיס. הפעם ההרגשה היתה מעט שונה מפני שאת הדמויות שלי לא הצלחתי וגם בקובי פרץ חיפשתי סימנים להשוות, ולכן אני רוצה להוציא דמות מדוייקת ולא רק דומה. אני לוחצת את יד הדמות שבמראה ותוך כדי כך אני גם מדמיינת חזק את הפנים של ניאור נרקיס ואז מושכת בעדינות ועוד לפני שמרימה את הראש בשביל לבדוק אם הצלחתי, אני שואלת את אחי "נו, זה הוא?", ואז מביטה ורואה שזה הוא ממש ממש ובלי שום ספק או צורך להשוות. אני ממש קופצת משמחה. ואז קורה עוד משהו מצחיק, ליאור נרקיס נדהם ולגלות שהוא במקום אחר ולא מבין מה הוא עושה פה, בניגוד לדמויות האחרות שיצאו כאדישות לגמרי. אולי מפני שהפעם לא רק התמקדתי בדמות אלא דמיינתי אותה ממש ולא יצא רק כפיל
. ואז הוא רואה את קובי פרץ לידו והם מתחבקים וצוחקים. ואז אני כבר מתחילה לשיר וגם קובי פרץ מתחיל ואני שואלת "אתה רוצה תזמורת?" ומביטה אל כיוון המראה כאילו זה מחסן הפתעות לא מוגבל
. אבל כבר אין עצבים למשוך מתופף ונגנים אז בעוד כולם שרים אני מדמיינת את המוסיקה ברקע והיא הופכת אמיתית. ואז כבר יש חינגה ושישו ושימחו והרבה אנשים בחדר והמשפחה והדודים וילדים ושמח, ובן דוד שלי נותן לאמא שלי את הנגן-מצלמה שלו כדי שתצלם אותנו ואני כל כך מקווה שהתמונה תשאר גם במציאות, ובכלל לא מאמינה (כעת) שלא איבדתי צלילות אחרי כזה בלאגן. ואני מרגישה שהתמונה תהיה רגע ההתעוררות ומלאה בנחת ושבעה מן החוויה, עד שמתעוררת ומוצפת בהתרגשות.
אני בחדרי וחושדת שזה אולי חלום. מביטה בטקסט ומסיטה את ראשי אך אינו משתנה. אני מנסה שוב ולא משתנה. לא מוותרת, למרות שהכל מאוד מציאותי. מחליטה לוודא ועומדת מול המראה של החדר. מושיטה זרועותיי לצדדים ומתחילה להוריד ולהרים אותן ושמה לב שרק היד הימנית של הדמות זזה כמוני והשניה זזה אחרת. חושבת מיד מה לעשות וגם משפשפת כפות ידיי זו בזו יחד עם פקודות קוליות לייצוב החלום וגם הפעם מוסיפה פקודה שייארך החלום ולא יפסיק. אני לא לחוצה כי החלום ממש ברור ולכן סתם חושבת מה לעשות. מתחילה לבדוק את ההשקף שלי ולזוז אחורה וקדימה, עד שעולה בי רעיון כשאני שמה לב שהיא כמוני מתקדמת ומתרחקת. אני מחליטה להוציא אותה מהמראה. אני מתקדמת אל המראה והיא גם מתקרבת, אני מושיטה את כף ידי וגם היא ואז אני לוחצת לה את היד ומושכת אותה בעדינות והיא יוצאת ועומדת מולי. אני מסתכלת על פניה אך אינה ממש דומה לי, אלא רק קצת בתווי פנים. אני מחליטה לנסות שוב. נעמדת מול המראה ומתקרבת ושוב לוחצת לה את היד ומושכת תוך כדי שאני מדברת משהו בסגנון "בואי, צאי" אבל בעדינות. גם הפעם היא דומה לי אך לא ממש כמוני. אני שמה לב שאחי בחדר ואני שואלת אותו "את מי אתה רוצה שאני אוציא מהמראה?", הוא לא מציג הרבה יחס ואז עולה לי השם "קובי פרץ" כי ידוע לי שאחי שומע אותו. אני אומרת לו שאני מתכוונת להוציא את "קובי פרץ" ואז הוא אומר "מוטי פרץ!", אני מתקנת אותו ואומרת קובי לא מוטי, ואז הוא אומר ששינה את השם לו. לא יודעת מה ולמה אבל זה הדו שיח שהתקיים. אני מתקרבת לדמות ומביטה בכף ידה, ומתרכזת בקובי פרץ ומושכת אותה החוצה וזה הוא ממש עומד מולי ומול אחי אשר נמצא על המיטה. אני מתלהבת עד השמים שהצלחתי ואחי שמח שהוא רואה אותו, ואני אומרת "כן, הנה, זה השיער המחומצן שלו" ומשווה סימנים למציאות. הקטע המצחיק הוא שכל פעם שהוצאתי דמות, היא היתה כזו אדישה כמו סייבורג שכרגע נברא. עוברת דקה או משהו כזה ואז אני אומרת לאחי שאני מתכוונת להוציא את ליאור נרקיס. הפעם ההרגשה היתה מעט שונה מפני שאת הדמויות שלי לא הצלחתי וגם בקובי פרץ חיפשתי סימנים להשוות, ולכן אני רוצה להוציא דמות מדוייקת ולא רק דומה. אני לוחצת את יד הדמות שבמראה ותוך כדי כך אני גם מדמיינת חזק את הפנים של ניאור נרקיס ואז מושכת בעדינות ועוד לפני שמרימה את הראש בשביל לבדוק אם הצלחתי, אני שואלת את אחי "נו, זה הוא?", ואז מביטה ורואה שזה הוא ממש ממש ובלי שום ספק או צורך להשוות. אני ממש קופצת משמחה. ואז קורה עוד משהו מצחיק, ליאור נרקיס נדהם ולגלות שהוא במקום אחר ולא מבין מה הוא עושה פה, בניגוד לדמויות האחרות שיצאו כאדישות לגמרי. אולי מפני שהפעם לא רק התמקדתי בדמות אלא דמיינתי אותה ממש ולא יצא רק כפיל
לא חשבתי להוציא דמות מהמראה תודה על הרעיון..