חצי שעה
תוך חצי שעה, כך נדמה לי, היא הצליחה להפוך הכל לשחור. באמת רציתי לפתור קצת דברים, להתקדם ולו צעד אחד קדימה. בחצי שעה הזאת, היא הכירה לי מישהי שאפילו לא הכרתי. היא תיארה לי את המחשבות שלה, את הפרשנויות, שלא עלו לי אפילו לרגע אחד בראש. הפער העצום שבין מה שאני לבין מה שהיא יצרה לעצמה בראש. עוול, השפלה, נקמה, דרמה, הצגה... המילים האלו מעולם לא עלו לי בראש. במשך חצי שעה שמעתי כמה שאני משפילה. קחו משהו על מושגי מילים- אני חושבת ש"עניין שלי" זה ביטוי שאומר- זה משהו שברצוני לטפל בו לבד. מבחינתה זה שיא העלבון, כמעט. רק שהיא כאילו לא שמעה, אולי היא באמת לא שמעה. זה לא משנה. כל מה שרציתי זה אמא שתגיד שהיא אוהבת אותי בדיוק כפי שאני. אני חושבת שהיום ויתרתי על זה. אחרי חצי שעה הכל נראה לי שחור, כאילו כל העולם חסר משמעות, היופי נעלם, ההתקדמות כאילו נמחקה, ואולי באמת היא לא הייתה אמיתית. כל הרגשות אינם אומרים לי דבר. בטח אני אקום מחר בבוקר, עם אותה אמונה שיש לי תמיד. כמו שאמרתי לחברה שלי עכשיו "אני מהשורדים, אני אקום". שמעתי, בשתיקה שלה, את האהבה שלה כלפיי. פעם היא לא יכלה להגיד לבן אדם שהיא אוהבת אותו. אני הבן אדם היחידי שהיא אמרה לו אי פעם שהיא לא מסוגלת לתאר את החיים שלה בלעדיו. אבל עכשיו, האהבה שלה נראית לי חסרת משמעות. בטח המשמעות תחזור מחר, כשיהיה לי כוח. כל כך הרבה אנשים אומרים לי שהם מעריכים ואוהבים אותי, בעשרים אלף שפות שונות. אירוני כמה שאני רוצה לשמוע את זה רק מעוד בן אדם אחד. אולי היא אוהבת אותי, אבל לא בגלל שאני אני. אם היא אוהבת אותי, זה בגלל שזה האינסטיקט האימהי שלה. כי אני לא ראיתי שום אהבה, שום איכפתיות בעיניים שלה היום. כבר למדתי לזהות את זה במילים, בעיניים. כרגע אני מנסה להוציא מילים מהפה, אבל הבכי בא ומפתיע מדי פעם, אז אולי עדיף להוציא את הכל. מצטערת אם זה יכאיב פה למישהו. קצת אגואיסטי מצדי, לפרוק פה דברים, כל כך טעונים, לדעת שזה עלול ללחוץ על כפתורים, ובכל זאת לחשוב על עצמי, שזה ישחרר אצלי משהו. תוך חצי שעה, אפילו פחות, הכל הפך לשחור, כל מה שהיה קודם, כאילו נמחק ברגע. תודה על ההקשבה. מגע הקסם
תוך חצי שעה, כך נדמה לי, היא הצליחה להפוך הכל לשחור. באמת רציתי לפתור קצת דברים, להתקדם ולו צעד אחד קדימה. בחצי שעה הזאת, היא הכירה לי מישהי שאפילו לא הכרתי. היא תיארה לי את המחשבות שלה, את הפרשנויות, שלא עלו לי אפילו לרגע אחד בראש. הפער העצום שבין מה שאני לבין מה שהיא יצרה לעצמה בראש. עוול, השפלה, נקמה, דרמה, הצגה... המילים האלו מעולם לא עלו לי בראש. במשך חצי שעה שמעתי כמה שאני משפילה. קחו משהו על מושגי מילים- אני חושבת ש"עניין שלי" זה ביטוי שאומר- זה משהו שברצוני לטפל בו לבד. מבחינתה זה שיא העלבון, כמעט. רק שהיא כאילו לא שמעה, אולי היא באמת לא שמעה. זה לא משנה. כל מה שרציתי זה אמא שתגיד שהיא אוהבת אותי בדיוק כפי שאני. אני חושבת שהיום ויתרתי על זה. אחרי חצי שעה הכל נראה לי שחור, כאילו כל העולם חסר משמעות, היופי נעלם, ההתקדמות כאילו נמחקה, ואולי באמת היא לא הייתה אמיתית. כל הרגשות אינם אומרים לי דבר. בטח אני אקום מחר בבוקר, עם אותה אמונה שיש לי תמיד. כמו שאמרתי לחברה שלי עכשיו "אני מהשורדים, אני אקום". שמעתי, בשתיקה שלה, את האהבה שלה כלפיי. פעם היא לא יכלה להגיד לבן אדם שהיא אוהבת אותו. אני הבן אדם היחידי שהיא אמרה לו אי פעם שהיא לא מסוגלת לתאר את החיים שלה בלעדיו. אבל עכשיו, האהבה שלה נראית לי חסרת משמעות. בטח המשמעות תחזור מחר, כשיהיה לי כוח. כל כך הרבה אנשים אומרים לי שהם מעריכים ואוהבים אותי, בעשרים אלף שפות שונות. אירוני כמה שאני רוצה לשמוע את זה רק מעוד בן אדם אחד. אולי היא אוהבת אותי, אבל לא בגלל שאני אני. אם היא אוהבת אותי, זה בגלל שזה האינסטיקט האימהי שלה. כי אני לא ראיתי שום אהבה, שום איכפתיות בעיניים שלה היום. כבר למדתי לזהות את זה במילים, בעיניים. כרגע אני מנסה להוציא מילים מהפה, אבל הבכי בא ומפתיע מדי פעם, אז אולי עדיף להוציא את הכל. מצטערת אם זה יכאיב פה למישהו. קצת אגואיסטי מצדי, לפרוק פה דברים, כל כך טעונים, לדעת שזה עלול ללחוץ על כפתורים, ובכל זאת לחשוב על עצמי, שזה ישחרר אצלי משהו. תוך חצי שעה, אפילו פחות, הכל הפך לשחור, כל מה שהיה קודם, כאילו נמחק ברגע. תודה על ההקשבה. מגע הקסם
