חצי רגל בחוץ
אני כמעט בטוחה שפירסמתי את זה כבר אבל אני אפרסם שוב. הסיפור הראשון שכתבתי (מובכת וכאלה =] ) "חצי רגל בחוץ, חצי רגל בפנים- כותבת לך שירים. חצי רגל בחוץ, חצי רגל בפנים- מבולבלת" ככה שרה הזמרת בטלוויזיה ואני פה בחדר מסתכלת על התקרה וחושבת עלייך, יודעת שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב עכשיו רק אם את... בהתחלה בכלל לא דיברנו, לא חשבתי עלייך, שכחתי ממך כאילו לא היית, ועכשיו? עכשיו אני מחכה לשמוע את הקול שלך, עסוקה בלחשוב עליך כל היום, לא מפסיקה לשחזר את אותו היום שראיתי אותך, שישבתי לידך, שהרגשתי את חום גופך, ששמעתי את נשימותייך, שראיתי את חיוך. היה יכול להיות הרבה יותר קל עכשיו רק אם את... קטנטונת ככה את קוראת לי, אמרת לי "זה הקסם שלך, שאת קטנה- אם היית בגילי זה לא היה אותו הדבר", וכשהתגעגעת היית שולחת לי הודעה "נו מה ילדונת, לא מתכוונת לחזור הביתה היום?!" דיברנו על הכל, לא הסתרתי ממך כלום. היינו באותו ראש אבל שאני חושבת על זה עכשיו אני מבינה שלא ראית בי מעבר לחברה טובה. יש לך את כל הדברים שבנאדם צריך בשביל לחייך ואיכשהו את לא בכיוון של אושר. "אומנם אני יותר קטנה ממך בשלוש שנים אבל אני יודעת שכואב לך משהו" ככה אמרתי לך שמצבי הרוח שלך היו משתנים, ידעתי לקרוא אותך ואת היית מספרת שכל הקטע הזה מבלבל אותך, דורש ממך הרבה ושוב חוזרת ואומרת שאת מפחדת. אמרת שזה אסור, "זה לא נורמלי, אם זה היה נורמלי כבר בתנ"ך היה בת ובת ובן ובן". "מאמי, תתקני אותי אם אני טועה אבל לפי דעתי את מפחדת להיות שונה, את מיוחדת בכל המובנים אבל לא מוכנה לקחת את הסיכון שתהיי שונה מהשאר" ככה אמרתי לך בהיסוס- פחדתי שתעלבי, ואת? את חשבת קצת וענית "את לא טועה אבל זה קצת יותר מסובך את קטנה בשביל להבין, כל הקטע מבלבל אותי, אני מסתבכת עם עצמי, שאני עם בנים אני מלאת ביטחון ועם בנות? חחח אני לא עצמי, פתאום אני מהססת, פתאום אני מאבדת את כל הביטחון, לא מעיזה." לאחר כמה ימים נפגשנו, נסעתי אלייך, בחיים לא התרגשתי ככה, בחיים לא עברו בי כאלה פרפרים כל רמזור וההתרגשות הולכת ומתגברת. הגעתי אלייך זה היה הערב הכי מדהים שהעברתי עם מישהו. סיפרתי לך שטויות בתקווה לשמוע אותך צוחקת וזה עבד. תמיד אמרתי לך "חיוך שלך זה אושר שלי". עלינו לחדר שלך ודיברנו על הכל, הקשבתי לך מרותקת, רוצה לשמוע ממך עוד ועוד. בוחנת כל תנועה של רגלייך, של ידייך, של שפתייך. לא רציתי שהזמן יזוז- שישאר ככה אני ואת באותו חדר, את מספרת ואני מקשיבה, אני משתפת ואת מתעניינת. סיפרת לי שפחדת, פחדת שאני אגיע ואתבאס, אמרת "פעם פגשתי מישהי ודיברנו המון היא באה אליי, נפגשנו ואיך שראיתי אותה השתנתי, לא חייכתי, דיברתי כמה שפחות, חיכיתי לרגע שהיא תלך, התבאסתי עלייה חבל על הזמן, אני פוחדת שזה יקרה לי שוב" הרגעתי אותך, אמרתי לך ש"אני לא באה עם ציפיות, אני מתייחסת לכל העניין כחוויה" ואת? את צחקת אמרת "הלוואי והייתי יכולה להיות קלילה כמוך". הזמן טס לנו, הגיע הזמן ללכת אחרי הכל יש לי עוד חתיכת נסיעה לבית =/ לקחת אותי באוטו ואני יכולה להישבע שבחיים לא נהנתי לשבת ככה עם מישהו צחקנו המון. חיכינו לאוטובוס, "קטנטונת את נראית כמו אחותי הקטנה- מה יהיה עוד חצי שנה? שאני יהיה חוקית ואת תהיי רק בת 16? מה אז? יחשבו שאני פדופילית" צחקנו כמו שתי מפגרות למרות שהיה משהו בדברים שלה. האוטובוס הגיע, שתינו נעמדנו, היא רכנה מעליי לחשה לי באוזן "נהנתי המון, חבל שנגמר מהר, מקווה שאת לא מתחרטת שהגעת" נתנה לי נשיקה ויישרה אליי מבט. חייכתי אליה וכמו אילמת לא הצלחתי להוציא צליל מהפה. אחח אם רק הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ולהרגיש שוב את השפתיים שלך לוחשות לי, הייתי נותנת הכל כדי להרגיש שוב את שפתייך מנשקות אותי. אני מגיעה לבית, נכנסת להתקלח, נותנת למים לזרום מעליי, אני עוצמת את העיניים וחושבת עלייך. מאוחר יותר במיטה, אני מסתכלת על התקרה ומחייכת יודעת שאת לא התבאסת ומייד אחר כך החיוך נמחק כי אני נזכרת בדברים שאמרת "כל הקטע מבלבל אותי", "זה לא נורמלי", ואני כאן, שוכבת במיטה ויודעת שלעולם לא יהיה בינינו משהו לפחות לא עד שתקבלי את עצמך ותביני שאת לא חולה, שאת נורמלית לגמרי, שתביני שאת לא יכולה להחליט על הלב, שתביני שלכל אדם יש את זכות לאהוב ולהיות נאהב- תפסיקי לשלול את זה מעצמך. הינה אני פה, אומנם לא כותבת לך שירים אבל כן מבולבלת. חושבת- היה יכול להיות הרבה יותר טוב והרבה יותר קל אם רק תפתחי את העיניים ותביני שלאהוב בת זה לא מחלה!! אבל... מה אני יודעת?! אני עוד ילדה קטנה...
אני כמעט בטוחה שפירסמתי את זה כבר אבל אני אפרסם שוב. הסיפור הראשון שכתבתי (מובכת וכאלה =] ) "חצי רגל בחוץ, חצי רגל בפנים- כותבת לך שירים. חצי רגל בחוץ, חצי רגל בפנים- מבולבלת" ככה שרה הזמרת בטלוויזיה ואני פה בחדר מסתכלת על התקרה וחושבת עלייך, יודעת שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב עכשיו רק אם את... בהתחלה בכלל לא דיברנו, לא חשבתי עלייך, שכחתי ממך כאילו לא היית, ועכשיו? עכשיו אני מחכה לשמוע את הקול שלך, עסוקה בלחשוב עליך כל היום, לא מפסיקה לשחזר את אותו היום שראיתי אותך, שישבתי לידך, שהרגשתי את חום גופך, ששמעתי את נשימותייך, שראיתי את חיוך. היה יכול להיות הרבה יותר קל עכשיו רק אם את... קטנטונת ככה את קוראת לי, אמרת לי "זה הקסם שלך, שאת קטנה- אם היית בגילי זה לא היה אותו הדבר", וכשהתגעגעת היית שולחת לי הודעה "נו מה ילדונת, לא מתכוונת לחזור הביתה היום?!" דיברנו על הכל, לא הסתרתי ממך כלום. היינו באותו ראש אבל שאני חושבת על זה עכשיו אני מבינה שלא ראית בי מעבר לחברה טובה. יש לך את כל הדברים שבנאדם צריך בשביל לחייך ואיכשהו את לא בכיוון של אושר. "אומנם אני יותר קטנה ממך בשלוש שנים אבל אני יודעת שכואב לך משהו" ככה אמרתי לך שמצבי הרוח שלך היו משתנים, ידעתי לקרוא אותך ואת היית מספרת שכל הקטע הזה מבלבל אותך, דורש ממך הרבה ושוב חוזרת ואומרת שאת מפחדת. אמרת שזה אסור, "זה לא נורמלי, אם זה היה נורמלי כבר בתנ"ך היה בת ובת ובן ובן". "מאמי, תתקני אותי אם אני טועה אבל לפי דעתי את מפחדת להיות שונה, את מיוחדת בכל המובנים אבל לא מוכנה לקחת את הסיכון שתהיי שונה מהשאר" ככה אמרתי לך בהיסוס- פחדתי שתעלבי, ואת? את חשבת קצת וענית "את לא טועה אבל זה קצת יותר מסובך את קטנה בשביל להבין, כל הקטע מבלבל אותי, אני מסתבכת עם עצמי, שאני עם בנים אני מלאת ביטחון ועם בנות? חחח אני לא עצמי, פתאום אני מהססת, פתאום אני מאבדת את כל הביטחון, לא מעיזה." לאחר כמה ימים נפגשנו, נסעתי אלייך, בחיים לא התרגשתי ככה, בחיים לא עברו בי כאלה פרפרים כל רמזור וההתרגשות הולכת ומתגברת. הגעתי אלייך זה היה הערב הכי מדהים שהעברתי עם מישהו. סיפרתי לך שטויות בתקווה לשמוע אותך צוחקת וזה עבד. תמיד אמרתי לך "חיוך שלך זה אושר שלי". עלינו לחדר שלך ודיברנו על הכל, הקשבתי לך מרותקת, רוצה לשמוע ממך עוד ועוד. בוחנת כל תנועה של רגלייך, של ידייך, של שפתייך. לא רציתי שהזמן יזוז- שישאר ככה אני ואת באותו חדר, את מספרת ואני מקשיבה, אני משתפת ואת מתעניינת. סיפרת לי שפחדת, פחדת שאני אגיע ואתבאס, אמרת "פעם פגשתי מישהי ודיברנו המון היא באה אליי, נפגשנו ואיך שראיתי אותה השתנתי, לא חייכתי, דיברתי כמה שפחות, חיכיתי לרגע שהיא תלך, התבאסתי עלייה חבל על הזמן, אני פוחדת שזה יקרה לי שוב" הרגעתי אותך, אמרתי לך ש"אני לא באה עם ציפיות, אני מתייחסת לכל העניין כחוויה" ואת? את צחקת אמרת "הלוואי והייתי יכולה להיות קלילה כמוך". הזמן טס לנו, הגיע הזמן ללכת אחרי הכל יש לי עוד חתיכת נסיעה לבית =/ לקחת אותי באוטו ואני יכולה להישבע שבחיים לא נהנתי לשבת ככה עם מישהו צחקנו המון. חיכינו לאוטובוס, "קטנטונת את נראית כמו אחותי הקטנה- מה יהיה עוד חצי שנה? שאני יהיה חוקית ואת תהיי רק בת 16? מה אז? יחשבו שאני פדופילית" צחקנו כמו שתי מפגרות למרות שהיה משהו בדברים שלה. האוטובוס הגיע, שתינו נעמדנו, היא רכנה מעליי לחשה לי באוזן "נהנתי המון, חבל שנגמר מהר, מקווה שאת לא מתחרטת שהגעת" נתנה לי נשיקה ויישרה אליי מבט. חייכתי אליה וכמו אילמת לא הצלחתי להוציא צליל מהפה. אחח אם רק הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ולהרגיש שוב את השפתיים שלך לוחשות לי, הייתי נותנת הכל כדי להרגיש שוב את שפתייך מנשקות אותי. אני מגיעה לבית, נכנסת להתקלח, נותנת למים לזרום מעליי, אני עוצמת את העיניים וחושבת עלייך. מאוחר יותר במיטה, אני מסתכלת על התקרה ומחייכת יודעת שאת לא התבאסת ומייד אחר כך החיוך נמחק כי אני נזכרת בדברים שאמרת "כל הקטע מבלבל אותי", "זה לא נורמלי", ואני כאן, שוכבת במיטה ויודעת שלעולם לא יהיה בינינו משהו לפחות לא עד שתקבלי את עצמך ותביני שאת לא חולה, שאת נורמלית לגמרי, שתביני שאת לא יכולה להחליט על הלב, שתביני שלכל אדם יש את זכות לאהוב ולהיות נאהב- תפסיקי לשלול את זה מעצמך. הינה אני פה, אומנם לא כותבת לך שירים אבל כן מבולבלת. חושבת- היה יכול להיות הרבה יותר טוב והרבה יותר קל אם רק תפתחי את העיניים ותביני שלאהוב בת זה לא מחלה!! אבל... מה אני יודעת?! אני עוד ילדה קטנה...