"חצי סהרון" = מדרכה?
כל העבירות הינן עבירה של העמדת רכב על המדרכה במקום שלא הוסדר להעמיד רכב והחנייתו - עבירה בניגוד לתק' 72 (א)(2א) לתקנות התעבורההתלייהז. למעשה אין מחלוקת שהנאשם אכן חנה על "חצי סהרון", הקיים בהמשכו של "פס מרוצף", המפריד בין מקומות חנייה של רכבים בחניון הרכבת בבנימינה (ר' תמונה נ/3), והסהרון מצויין גם בתרשים נ/1 ליד המקום המסומן ב - X. טענתו העיקרית של הנאשם היא, שה"סהרון" עליו החנה את רכבו אינו מדרכה ועל כן לא החנה את רכבו על מדרכה בניגוד לתקנה 72 (א) (2א). כן טוען הנאשם שהחניון אינו בגדר "דרך", ועל כן, גם מטעם זה לא עבר עבירה. על מנת ששטח נתון יבוא בגדר הגדרה של מדרכה, עליו למנות על ארבעה תנאים מצטברים והם: א. חלק מרוחבה של דרך. ב. שאינו כביש. ג. מצוי בצידי הכביש. ד. נועד לשימוש הולכי רגל. כפי שצויין לעיל אין ספק שה"סהרון" הינו "חלק מרוחבה של דרך" שכן מתחם הרכבת בבנימינה (החניון) הינו מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בו. אין מחלוקת שה"סהרון" אינו כביש שכן המדובר בשטח מוגבה מעל הכביש בתוך החניון, שאינו מיועד לתנועת כלי רכב. אין גם ספק שהמדובר גם בחלק מרוחבה של דרך המצוי בצידי כביש, שכן המקום הצמוד ל"סהרון" הוא חלק המיועד לתנועת כלי רכב או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו. יודגש שה"סהרון" הוא שטח מוגבה הנמצא בסמוך לכביש הנמצא בתוך חניון הרכבת. למעשה הנאשם אינו שולל קיום כביש בסמוך לסהרון ולצידו, אלא הוא למעשה טוען, שאין המדובר במדרכה כי "אנשים לא הולכים שם" (עמוד 4 מול שורה 21 לפרוטוקול) ובדר"כ במקום דומה קיים גינון. דין טענה זו להידחות. כאשר מדובר במקום שהוא חלק מרוחבה של דרך, אינו כביש והמצוי בצידי כביש, הרי אין על התביעה הנטל להוכיח פוזיטיבית כי המדרכה הינה זו שהולכי רגל מהלכים בה. המדובר, ב"סהרון" הנמצא בקצה איזור מוגבה ובו אבנים משתלבות המפריד בין רכבים חונים. ע"פ עיון בתמונה ובתרשים, נראה, שאיזור זה עצם מהותו הוא לאפשר להולכי רגל להמתין על ה"סהרון" עד שרכבים חולפים בכביש יאפשרו להולכי הרגל לחצות את הכביש. אם אכן לא היה מדובר במדרכה להולכי רגל, הרי לא ברור לי כלל מה מהות שטח זה ולמה נועד. אם אכן היה מדובר בשטח הפרדה בין החניון לכביש, הרי לא היה צורך כלל בסהרון הרחב, ודי היה להקים גדר בסוף השטח המפריד בין שני טורי המכוניות. העובדה שבמקום סהרון מרוצף ורחב, היא הנותנת, כי המדובר בשטח שנועד להולכי רגל ולא באי תנועה שנועד לחצוץ בין חניון לכביש או לכל צורך אחר. משהוכח, והנאשם אף לא כפר בכך, שהמדובר בשטח מרוצף באבנים משתלבות שאינו כביש ונמצא בצד הכביש, הרי כפועל יוצא מכך, הוא נועד לשמש הולכי רגל ועל כן המדובר במדרכה לכל דבר ועניין. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הנאשם אכן החנה את רכבו על המדרכה ועל כן אני מרשיעו בעבירה המיוחסת לו, בכל כתבי האישום. התובע/ת טוען/נת לעונש: התביעה מגישה גליון הרשעות קודמות (מסומן ת1/). לנאשם הרשעות קודמות ביניהן עבירות חנייה, לאור מספר הרב של העבירות. אבקש פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס. הנאשם טוען לעונש: אבקש להטיל עליי קנס. גזר - דין אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 400 ש"ח או 4 ימי מאסר. אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של חודש על תנאי למשך שנתיים. תשלום הקנס - בתוך 30 יום. כב' השופט אביהו גופמן בית משפט לתעבורה חדרה הכרעת-דין
כל העבירות הינן עבירה של העמדת רכב על המדרכה במקום שלא הוסדר להעמיד רכב והחנייתו - עבירה בניגוד לתק' 72 (א)(2א) לתקנות התעבורההתלייהז. למעשה אין מחלוקת שהנאשם אכן חנה על "חצי סהרון", הקיים בהמשכו של "פס מרוצף", המפריד בין מקומות חנייה של רכבים בחניון הרכבת בבנימינה (ר' תמונה נ/3), והסהרון מצויין גם בתרשים נ/1 ליד המקום המסומן ב - X. טענתו העיקרית של הנאשם היא, שה"סהרון" עליו החנה את רכבו אינו מדרכה ועל כן לא החנה את רכבו על מדרכה בניגוד לתקנה 72 (א) (2א). כן טוען הנאשם שהחניון אינו בגדר "דרך", ועל כן, גם מטעם זה לא עבר עבירה. על מנת ששטח נתון יבוא בגדר הגדרה של מדרכה, עליו למנות על ארבעה תנאים מצטברים והם: א. חלק מרוחבה של דרך. ב. שאינו כביש. ג. מצוי בצידי הכביש. ד. נועד לשימוש הולכי רגל. כפי שצויין לעיל אין ספק שה"סהרון" הינו "חלק מרוחבה של דרך" שכן מתחם הרכבת בבנימינה (החניון) הינו מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בו. אין מחלוקת שה"סהרון" אינו כביש שכן המדובר בשטח מוגבה מעל הכביש בתוך החניון, שאינו מיועד לתנועת כלי רכב. אין גם ספק שהמדובר גם בחלק מרוחבה של דרך המצוי בצידי כביש, שכן המקום הצמוד ל"סהרון" הוא חלק המיועד לתנועת כלי רכב או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו. יודגש שה"סהרון" הוא שטח מוגבה הנמצא בסמוך לכביש הנמצא בתוך חניון הרכבת. למעשה הנאשם אינו שולל קיום כביש בסמוך לסהרון ולצידו, אלא הוא למעשה טוען, שאין המדובר במדרכה כי "אנשים לא הולכים שם" (עמוד 4 מול שורה 21 לפרוטוקול) ובדר"כ במקום דומה קיים גינון. דין טענה זו להידחות. כאשר מדובר במקום שהוא חלק מרוחבה של דרך, אינו כביש והמצוי בצידי כביש, הרי אין על התביעה הנטל להוכיח פוזיטיבית כי המדרכה הינה זו שהולכי רגל מהלכים בה. המדובר, ב"סהרון" הנמצא בקצה איזור מוגבה ובו אבנים משתלבות המפריד בין רכבים חונים. ע"פ עיון בתמונה ובתרשים, נראה, שאיזור זה עצם מהותו הוא לאפשר להולכי רגל להמתין על ה"סהרון" עד שרכבים חולפים בכביש יאפשרו להולכי הרגל לחצות את הכביש. אם אכן לא היה מדובר במדרכה להולכי רגל, הרי לא ברור לי כלל מה מהות שטח זה ולמה נועד. אם אכן היה מדובר בשטח הפרדה בין החניון לכביש, הרי לא היה צורך כלל בסהרון הרחב, ודי היה להקים גדר בסוף השטח המפריד בין שני טורי המכוניות. העובדה שבמקום סהרון מרוצף ורחב, היא הנותנת, כי המדובר בשטח שנועד להולכי רגל ולא באי תנועה שנועד לחצוץ בין חניון לכביש או לכל צורך אחר. משהוכח, והנאשם אף לא כפר בכך, שהמדובר בשטח מרוצף באבנים משתלבות שאינו כביש ונמצא בצד הכביש, הרי כפועל יוצא מכך, הוא נועד לשמש הולכי רגל ועל כן המדובר במדרכה לכל דבר ועניין. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הנאשם אכן החנה את רכבו על המדרכה ועל כן אני מרשיעו בעבירה המיוחסת לו, בכל כתבי האישום. התובע/ת טוען/נת לעונש: התביעה מגישה גליון הרשעות קודמות (מסומן ת1/). לנאשם הרשעות קודמות ביניהן עבירות חנייה, לאור מספר הרב של העבירות. אבקש פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס. הנאשם טוען לעונש: אבקש להטיל עליי קנס. גזר - דין אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 400 ש"ח או 4 ימי מאסר. אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של חודש על תנאי למשך שנתיים. תשלום הקנס - בתוך 30 יום. כב' השופט אביהו גופמן בית משפט לתעבורה חדרה הכרעת-דין