חסרת אונים...

מיקה 1233

New member
חסרת אונים...

היי, אני חדשה פה ורציתי להתייעץ... אני ובעלי ביחד 12 שנה נשואים כמעט 3 שנים ללא ילדים. מאז החתונה ובפרט בחודשים האחרונים הוא השתנה בצורה קיצונית. בעלי תמיד היה עמוד התווך שלי, תומך, מרגיע, מאמין בי, רומנטיקן ומתחשב. תמיד היה קשה לי עם העובדה שהוא אדיש ואני אמוציונלית. לאחרונה זה נהיה מוגזם וקשה. אני מבינה שהפערים בנינו הפכו לתהום. הוא אדיש לחלוטין בקושי מדבר איתי. אני יודעת שיש לו בעיות בעבודה אבל הוא מסרב לשתף כי ככה הוא. הוא מתעצבן כשאני מביעה דעה שלא זהה לשלו וצועק ומתעצבן וכמובן יום אחרי מתנצל ואני כמובן מוותרת. אבל לאחרונה הבנתי שפשוט לא אוכל להמשיך לחיות את החיים האלה, אני מרגישה לבד. שוחחנו על זה כל כך הרבה פעמים אבל הוא ממשיך בשלו. מאז החתונה הוא לא קנה לי פרח, הוא לא נתן לי מחמאה, הוא לא זרק מילה טובה על שנה שהייתה רצופת הצלחות מבחינתי... וכשהוא מתעצבן הוא פשוט מגזים בתגובות שלו- צועק עליי לסתום את הפה ואומר דברים פוגעים מאוד אבל לצערי אני סלחנית. כנראה יותר מידי. אני כבר לא יודעת מה לעשות אני די צעירה אבל מרגישה שהחיים מתבזבזים לי איתו בגלל התקשורת ובגלל שהוא אפילו לא מנסה לחשור למה שהוא היה... החיים שלי נהיו תבניתיים וחסרי תוכן ואני מרגישה שזה פוגע לי נורא בביטחון העצמי... איך אני ארגיש אחרי 15 שנות נישואין ויותר?? כמובן שהוא מסרב בתוקף לייעוץ מכל סוג שהוא כי הוא לא מאמין בזה. תודה וסליחה על החפירה...
 

נומלה

New member
מה הבעיה?

יש מושג שנקרא "עלות שקועה". בעקרון כאשר מסתכלים לעתיד לא צריך לקחת את העלות הזו בחשבון. אז אם הכל כל כך רע, אין ילדים שיושפעו, למה לא פשוט לצאת מקשר שאיננו טוב לך לדברייך?
(כשלעצמי הייתי שואלת את עצמי מה תרומתי להתנהלות הזאת לפני שהייתי עושה משהו (רמז: זה לא שאת סלחנית מידי ומתוקה מידי), אבל אם התשובה שלך לעצמך היא שאת שלמה עם התנהלותך, למה להיות בקשר?)
 

מיקה 1233

New member
יכול להיות שאת צודקת..

ואני באמת לא אישה קשה...מצד שני אנחנו כל כך הרבה שנים ביחד והאמת היא שאני אוהבת אותו מאוד ומפחדת להתחרט...לא הייתי באמת רווקה אף פעם כי הכרנו בגיל 18 ומאז ביחד... ואולי אני מגזימה (וראיתי יותר מידי סרטים) אולי ככה נראים נישואין ואני נאיבית שמחפשת את הריגושים הקטנים האלה??
 
כן כולם כותבים בעיה ואומרים אני חתיך ואני אישה לא קשה...

מוזר שכולם בבעיות אמורים להיות בדכאון ולרדת ארצה עם התיאור העצמי.
את כן קצת קשה כי הוצאת את האמוציות 12 שנה מאדם אדיש, אוהב לאהוב אותך, שקט,רגוע ומרגיע למישהו שאומר לך לסתום את הפה ולא רוצה לתמוך במילה השניה שתצא לך אחר כך מהפה. איך הוא מרגיש? כנראה כמוך. תהיי האישה הממוצעת ותגידי לו
או טיפול או שאלך. את במילא כבר שני צעדים מחוץ לדלת.
&nbsp
 
נקודת מבט שלי

אתם ביחד מאז ש'בקעת מהביצה', ואת מתבגרת <או שטרם
> לתוך ועם הקשר הזה, ובדרך קצת <או הרבה, קשה להבין מהודעה קצרה> שכחת לפתח עצמיות, בלי שום קשר אליו. הוא, היחס שלו, הקשר איתו - כל אלה והם בלבד שמגדירים אותך, ולך יש תרומה מועטה למילוי העצמי של תוכן ומצברים. את מאוד מאוד תלויה בו רגשית, במחוות, ביחס, באישור המתמיד לאהבה. בלי זה - את אוויר. וזה בהתחלה נורא חמוד לגבר, להיות 'האביר', כי זה עושה אותו חזק וגיבור לעומת מישהי חלשה ונזקקת, אבל בהמשך הופך לסד מעיק שרוצים לנער מעל הראש.

כאילו, תצאי לרגע מהעור שלך, ותחליפי איתו מקום. תסכימי איתי שלכתוב כל יום פתקים חמודים, או לחיות סביב 'איך לפנק לה את התחת' כל הזמן זה סוג של תיק, כמו מאסר עולם
. מצד שני, חוסר פרגון על הצלחות באמת מבאס, אבל מה שצריך לשמח זה ההצלחות עצמן! ומי שמצטרף לחגיגות או לא - זה משני. הפרגון שלו - לא הוא שנותן להצלחות האלה תוקף!

בקיצור, האומללות שלך היא לא בגלל שהוא הפסיק פתאום להזין אותך רגשית בזונדה <כאילו, סימפטומטית נכון לכרגע כן, כי התרגלת שהוא זה שאחראי להזנה והמחסור מיוחס ישירות אליו>. האומללות שלך היא מהיעדר עצמיות. מהיעדר פוקוס חזק ומיקוד פנימי על מה חשוב לך, על החיים שלך עצמך. מי שאצלך במרכז זה הוא, ואת רק מן כתם ריגשי אמורפי ולא מוגדר שכרוך סביבו.

ברגע שתתחילי לפתח עצמיות <ועצמאות>, לשאוף עידוד מתהליך והצלחות, תלמדי לא להתרסק מכשלונות, ותחפשי מקומות שמחזקים אותך מבפנים, ולא באישורים מבחוץ, הוא ירגיש בשינוי ויהיה לו אולי עניין להצטרף מחדש לשיח.
כי כרגע, על מה יש לדבר עם 'כתם'?

צאי מהמסכנוּת, ומתבניות החשיבה של גיל 18 המבוהל על החיים, ותתקדמי עם הצמיחה וההתפתחות שלך, כאדם. תהיי עסוקה בעצמך, בבנייה שלך כאישיות. רק ככה תהיי בת זוג מעניינת, פרטנרית לחיים. מישהי שאפשר יהיה גם להישען עליה כשיהיה קשה, ולא רק למחמד כל הזמן כמו כלבלב או 'לבעוט' בו לפינה ב'לא עכשיו' כשרע
. נישואין זה חיים משותפים, זה עסק כלכלי, זה בית גידול לצאצאים, זה לא סדנא לכתיבת פתקים רומנטית
 

מיקה 1233

New member
חלק נכון וחלק לא..

בחלק הראשון את נורא צודקת החיים שלי מסתובבים סביבו והעלת לי אפילו דמעות כי זה בדיוק מה שאני חושבת. בחלק השני אני חושבת שקצת פחות. אני אדם מאוד סוציאלי (בניגוד אליו), מתקדמת מאוד בעבודה ואפילו מרוויחה קצת יותר ממנו... מה שלא תקין וכמו שכתבת- החיים שלי נורא סובבים סביבו.... כשאמרתי שאין רומנטיקה לא באמת התכוונתי לפתקים ולבבות אלה לתשומת לב בסיסית לאיש-שיחה ולמחמאה מידי פעם. תמיד הרגשתי אשמה לפתח חברויות שהם לא גם שלו ולעשות דברים לבדי אבל לא מחוסר בטחון אלא תמיד כדי לשים אותו במקום ראשון ושהוא ידע את זה. אבל כנראה שזה הפתרון כמו שכתבת....
 
זה לא סותר

לשים אותו ראשון ולחיות חיים מלאים, אבל אם לאט לאט, עם הזמן, הוא מראשון הפך ליחיד, אזי העומס <גם של להיות האחראי הבלעדי וגם של הציפיות הסוגרות שלך לשמש בטריה רגשית> הוא הרסני, במיוחד לאדם שהוא פחות 'סוציאלי' כהגדרתך.
השאיפה של קשר בריא ומאוזן צריכה להיות מפגש של שני פרטנרים שחולקים מעולמם, משתפים פעולה בדברים החשובים לשני בני הזוג או אחד למען השני, לתחזוקת רוח הצוות, ופה ושם 'מרימים' אחד את השני כשמתמודדים עם סוגיות מאתגרות. אבל לכל אחד יש בנוסף גם עולם משלו, וכל אחד הוא שמוביל את עצמו בחיים, ולא 'נופל' על האחר ש'יסחוב' <מטפורית, כמובן>.

כשהוא היחיד שמצופה לדאוג לאושר שלך <לאחר שמיוזמתך ומתוך הסוגיות שלך עם עצמך ביטלת חיים חברתיים משמעותיים מחוץ לתא הזוגי>, והאופן שבו את מתעניינת בשלומו לא נחווה כלל כממלא < אחרת היה משתף ונשען, הלא כן?> - גם עבורו זה נורא בודד ומסתייג.
הדרך לצאת מהדד אנד היא כמובן לא לחפור, אלא מה שאמרתי - לפזר את מקורות האושר שלך כך שהוא יהיה אחראי על מקסימום 30 %
<וככה זה אולי יתסכל אם יהיו שיבושים, אך לא יקריס מערכות>, וללמוד דרכי תקשורת אחרים, בוגרים והדדיים יותר. יתכן שתזדקקי לעזרה מקצועית, וגם אם הוא לא מעונין, את יכולה להרוויח מעזרה כזו המון.
בקיצור, לא יזיק לך קצת 'להתרחק', וקצת פחות 'לדגור' מעליו ולהיות נגישה. שיהיה לו למה להמשך ולהתגעגע


בהצלחה!
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
זה אכן תהליך שקורה בכל קשר זוגי

זה קורה בקצבים שונים, בצורות שונות, במינונים שונים. אבל זה קורה בכל קשר.

כשזה קורה בצורה יותר עדינה, סמויה, אז חיים עם זה עשר ועשרים ושלושים שנה, עד שזה מתפוצץ. וכשזה קורה בצורה פחות עדינה, או שאחד הצדדים יותר רגיש לזה, אז זה מתפוצץ קודם.

אתם עוד לא בפיצוץ. זה רק בשלב "אי הנחת המתגברת"... אבל אם לא ייעשה שם שינוי (כלומר, אם את לא תעשי אותו), זה גם יגיע לפיצוץ.

אני מאוד מסכים עם הניתוח של מפלצת. מה שאני לא מסכים איתה זאת האמירה המובלעת בדבריה שאת כביכול יכולה ליישם את זה ולתקן בעצמך. אני לא חושב שאת יכולה, לא כי את מוגבלת, חלילה, אלא כי זה חלק מהדינמיקה. כל זוג פותר את מה שהוא יכול, ונותרים הדברים שהוא (הזוג) איננו יכול לפתור בעצמו.

זאת הסיבה שקם ענף שנקרא טיפול זוגי. הוא הכרחי, מעצם הדינמיקה של זוגיות, בגירסתה המודרנית. הזוגיות של לפני מאה או חמשים שנה הייתה שונה, והייתה בנויה על מערכת ציפיות הדדית מאוד מוגדרת וברורה, עם חלוקת תפקידים מוגדרת וברורה. לא שלא היו גם אז בעיות, אבל התמודדו איתן אחרת. מאז שנות הששים והשבעים של המאה הקודמת, החברה המערבית צועדת לשיוויון גדול יותר בין המינים, לדמוקרטיזציה של היחסים, לקלות יחסית של גירושין, ובמקביל לתוחלת חיים ארוכה יותר, רמת חיים גבוהה יותר וכולי וכולי. ואלו (בתוספת האינטרנט...) משנים את כללי המשחק.

הניתוח של מפצלת הוא נכון מאוד ביסודו. אולם יש בניתוח כזה אינסוף גוונים ותתי גוונים, כי היא כמובן לא מכירה אותך מספיק (והיא גם כותבת את זה). ולכן לא 100% מדויק לך. אבל זה לפחות ב 70% מדויק, אם לא יותר. גם אני לא מתיימר לנתח אותכם יותר טוב מזה.

ההמלצה שלי, בהתחשב בעובדה בעלך לא מעוניין בטיפול זוגי, היא שאת תלכי לטיפול פרטני. זה לא כי את לא בסדר, או לא מסתדרת וכולי. זה כדי לדייק את תחושותייך, את מצבך, ולהגיע להבנות טובות יותר מה ניתן לשנות אצלך קודם כל. וגם לקבל הדרכה וכלים לשינוי. ואחר כך תוכלי למצוא איך ניתן לרתום אותו לשינוי זה בהחלט ניתן, אבל לא בעצות דרך הפורום.

ההנחות שלי, שלא בטוח שהן נכונות, הן:
1. שלמרות שלא ידעת בני זוג אחרים, את עדיין רוצה אותו
2. שבאמת יש לקשר הזה תוחלת, כי טרם הוכח אחרת. וכנראה שיש לו בהחלט.
3. שגם בעלך חושב כך ומאמין עדיין בקשר הזה.

אם הנחות אלו לא היו מתקיימות, הייתי אומר שאת צריכה לקחת החלטה אסטרטגית האם להמשיך להשקיע בקשר הזה או לצאת ולחפש חדש.
אולם מאחר ואני משער שהן כן מתקיימות, אז השאלה הופכת להיות איך את משפרת אותו. וכבר אמרתי איך אני חושב שאת יכולה לעשות את זה.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
 

pelepehone15

New member
היי

בת כמה את?
אני לא אוהבת להגיד "תתגרשי" ומתנצלת שאומרת זאת. אבל בבקשה תעשי זאת.
אני לא קראתי תגובות אחרים. אבל כל עוד אין ילדים? למה לא לנסות זוגיות חדשה? קשר חדש?
כשיש ילדים זה כבר מבוך סתום.
 
למעלה