יש משהו בה שכן נדרש לתיפקוד
והוא הקטגוריות ה"סובייקטיביות" שקשורות בה, הקטגוריות של הנפש:
למשל- אני רוצה, אני חושב, אני מרגיש, אני אוהב וכ"ו נדרשות לתיפקוד, ואף לתקשורת.
כמו כן- הדרך שלך לבטל גוף ראשון יחיד, הפעלול המילולי הזה, לא ממש משנה. גם אם אתה מחליף את המילה "אני" ב"זה" או ב"תפוח אדמה" או אפילו משנה את הפעולה לפאסיבית ומתיק את הנושא (במקום "אני עושה" "הדבר נעשה")- לא שינית בכך דבר.
עדיין יהיה לך נושא למשפט- אולי לא בגוף ראשון יחיד, אבל עדיין כל החוקים של המשפט תקפים לגביו. לא שינית משהו מהותי בתפיסה שלך. ה"סובייקט" פשוט הושלך על איזשהו אובייקט.
התפיסה עדיין מוגבלת לחוקי הלשון והדעות הקדומות של הלשון. אין פה שום הפנמה, שום השתחררות מהדעות הקדומות של הלשון.
בשימוש במשפטי "אני" לפחות הושג צימצום של ריבוי עצמים לעצם אחד, סובייקט. זה היתרון של החשיבה האנושית- הפשטות שבשימוש במשפטי "אני" כלליים.
אבל להשתחרר לגמרי מחשיבה מונחית עצמים, מונחית נושא- אי אפשר. זו מהותה של החשיבה בכלל.
אין לנו אף כלי לחשוב מחוץ לגבולות השפה. אנחנו יכולים רק להתייחס למגבלותיה וזה החופש הרוחני, שהוא פילוסופי, תיאורטי. אתה לעולם לא תוציא שום פרקטיקה מזה. אין לך סיכוי. זה אבסורד גמור- כל חשיבה היא באמצעות השפה, ואתה מנסה לחשוב בלי שפה. אין לך מושג מה אתה מבקש.