חמש אבנים קטנות
מילה שלי, בסוף תהיה פואנטה. אבן שלישית: ותיק תיק תיק תיק תיק אני נשבע בכל היקר לי, שאם הוא דופק לי עוד פעם כזה קטע באימון, אני פשוט מפסיק לבוא. כמה נתתי בשבילו ובשביל בית הספר המחורבן הזה? כמה התאמנתי? כמה אימנתי, שלא לדבר על הזמן שפשוט הייתי שם? יכולנו להקים כבר אוהל באמצע האולם ולישון שם. סה"כ רצינו להתאמן על כמה דברים נוספים, אפשר לחשוב. לא צעקנו שום דבר בחוצות, לא טיפסנו על הגב של אף אחד, לא לקחנו את התמונה של המורה וירקנו עליו. סה"כ כמה אנשים שמתאמנים בעוד כמה דברים כי זה מעניין, כי זה כיף, כי זה מה שאנחנו עושים. למה, בעצם, מי שלח אותי ללמוד עוד משהו, סבתא שלי? מי אם לא הוא? מה, אני יזמתי את זה בכוחות עצמי? אני המצאתי משהו חדש? אחרי כל זה, לשים אותי באמצע האימון מול כולם, ולספר לי שאני 'מלכלך את השיטה'? שאני 'לא מבין את הכל עד הסוף'? מי הוא חושב שהוא? בחיי שהייתי לוקח את הדברים שלי והולך. פשוט עובר מקום, אבל לאן? שוב להתחיל מחדש, שוב "לטחון צעירות", שוב חגורה לבנה, שוב תנועות לא מוכרות, שוב חוסר הכרה... מה כבר ביקשנו, קצת הבנה לזה שאנחנו יכולים לבד, שיש לנו תפיסה יותר רחבה מהספקטרום הצר שבו אנחנו מתקיימים, לא יותר מזה. זו בגידה, פשוטו כמשמעו. זה מה שזה. בפעם הראשונה אני מרגיש שאין לי על מי לסמוך. מאחורי הגב שלי אני מרגיש את התלמידים האחרים מתלחשים. כולם חיכו שאני אפול, ברור. כולם ידעו שזה יקרה. כולם רצו שזה יקרה. אפשר לחשוב מה עשיתי כבר. אפשר לחשוב לאן יש לי כבר ללכת. אין לי מושג מה לעשות עכשיו.
מילה שלי, בסוף תהיה פואנטה. אבן שלישית: ותיק תיק תיק תיק תיק אני נשבע בכל היקר לי, שאם הוא דופק לי עוד פעם כזה קטע באימון, אני פשוט מפסיק לבוא. כמה נתתי בשבילו ובשביל בית הספר המחורבן הזה? כמה התאמנתי? כמה אימנתי, שלא לדבר על הזמן שפשוט הייתי שם? יכולנו להקים כבר אוהל באמצע האולם ולישון שם. סה"כ רצינו להתאמן על כמה דברים נוספים, אפשר לחשוב. לא צעקנו שום דבר בחוצות, לא טיפסנו על הגב של אף אחד, לא לקחנו את התמונה של המורה וירקנו עליו. סה"כ כמה אנשים שמתאמנים בעוד כמה דברים כי זה מעניין, כי זה כיף, כי זה מה שאנחנו עושים. למה, בעצם, מי שלח אותי ללמוד עוד משהו, סבתא שלי? מי אם לא הוא? מה, אני יזמתי את זה בכוחות עצמי? אני המצאתי משהו חדש? אחרי כל זה, לשים אותי באמצע האימון מול כולם, ולספר לי שאני 'מלכלך את השיטה'? שאני 'לא מבין את הכל עד הסוף'? מי הוא חושב שהוא? בחיי שהייתי לוקח את הדברים שלי והולך. פשוט עובר מקום, אבל לאן? שוב להתחיל מחדש, שוב "לטחון צעירות", שוב חגורה לבנה, שוב תנועות לא מוכרות, שוב חוסר הכרה... מה כבר ביקשנו, קצת הבנה לזה שאנחנו יכולים לבד, שיש לנו תפיסה יותר רחבה מהספקטרום הצר שבו אנחנו מתקיימים, לא יותר מזה. זו בגידה, פשוטו כמשמעו. זה מה שזה. בפעם הראשונה אני מרגיש שאין לי על מי לסמוך. מאחורי הגב שלי אני מרגיש את התלמידים האחרים מתלחשים. כולם חיכו שאני אפול, ברור. כולם ידעו שזה יקרה. כולם רצו שזה יקרה. אפשר לחשוב מה עשיתי כבר. אפשר לחשוב לאן יש לי כבר ללכת. אין לי מושג מה לעשות עכשיו.