שישמים אחרים
New member
חמישי בבוקר. (ט)
הייתי צריכה לנסוע לבדיקה קצרה, ולחזור. בלי שום קשר, בכיתי כל הלילה. בשש וחצי הלכתי לשטוף את הפנים, לבשתי בגדים נקיים ועליתי על אוטובוס. היה לי קר ושכחתי את הסוודר הגדול מדי שקיבלתי מחברה שלי שהשביעה אותי ללבוש אותו כדי שנוכל להפגש שוב ואהיה בחיים עד אז. העמדתי פנים שבכלל לא קר לי, ושאני כל כך, כל כך בסדר, ותקעתי מבט בחזרה בכל מי שהסתכל ובטח חשב, מה קרה לה לזאת. כל הדרך שיננתי: לא לבכות, לא לחטוף התקף חרדה, לא לבכות, לא לחטוף התקף חרדה – הבדיקה לקחה חמש דקות. שמונה וחצי, אני על אוטובוס בחזרה. התיישבתי ליד אשה נחמדה, מבוגרת, בחלק האחורי של האוטובוס. היא חייכה והראתה לי עם הידיים שאני יכולה לשים את התיק על המושב ממול, כי אין בו אף אחד. לא רציתי. הנהג נסע מהר (לא לבכות, לא לחטוף התקף חרדה, לא –), דחיפוּת של בוקר. בתחנה שליד בית החולים עלתה אשה זקנה מאוד. היה לה מקל הליכה והנהג הסתכל עליה במראה. הוא לא זז עד שהיא התיישבה והסתדרה בכסא. ומשהו בזה – בכיתי. בקול. לא יכולתי להפסיק. בכיתי ובכיתי. האשה שישבה לידי שמה יד על הכתף שלי ושרה לי שיר ערש ברוסית (לא הבנתי כלום, רק – שָׁ, שָׁ) – ואז עלו בעל ואשה חרדים והתיישבו מולנו והוא לא הסתכל עליי במופגן – שמחתי, ובכיתי עוד – ועלתה אשה עם ילד בן שנתיים ומישהו קם, היא הושיבה את הילד, הרגליים שלו לא הגיעו לרצפה – ובכיתי, כי הוא לא יודע – ומישהו עזר להם לרדת, עם העגלה – ובכיתי כל כך, כי עזרו לה – ומישהו עלה עם שקיות ענק ממכבסה – והריח, האפשרות שתהיה כביסה נקיה ומקופלת, ערמות הבגדים על הרצפה שלי – בכיתי, התייפחתי (שָׁ, שָׁ) – והיא ירדה, האשה שלידי, ואיחלה לי משהו בשפה שאני לא מבינה. תחנה אחר כך הגיע גם התקף החרדה ההוא, ולא יכולתי להפסיק לחשוב – לכמה רעב זה מתּרגם – * סליחה.
הייתי צריכה לנסוע לבדיקה קצרה, ולחזור. בלי שום קשר, בכיתי כל הלילה. בשש וחצי הלכתי לשטוף את הפנים, לבשתי בגדים נקיים ועליתי על אוטובוס. היה לי קר ושכחתי את הסוודר הגדול מדי שקיבלתי מחברה שלי שהשביעה אותי ללבוש אותו כדי שנוכל להפגש שוב ואהיה בחיים עד אז. העמדתי פנים שבכלל לא קר לי, ושאני כל כך, כל כך בסדר, ותקעתי מבט בחזרה בכל מי שהסתכל ובטח חשב, מה קרה לה לזאת. כל הדרך שיננתי: לא לבכות, לא לחטוף התקף חרדה, לא לבכות, לא לחטוף התקף חרדה – הבדיקה לקחה חמש דקות. שמונה וחצי, אני על אוטובוס בחזרה. התיישבתי ליד אשה נחמדה, מבוגרת, בחלק האחורי של האוטובוס. היא חייכה והראתה לי עם הידיים שאני יכולה לשים את התיק על המושב ממול, כי אין בו אף אחד. לא רציתי. הנהג נסע מהר (לא לבכות, לא לחטוף התקף חרדה, לא –), דחיפוּת של בוקר. בתחנה שליד בית החולים עלתה אשה זקנה מאוד. היה לה מקל הליכה והנהג הסתכל עליה במראה. הוא לא זז עד שהיא התיישבה והסתדרה בכסא. ומשהו בזה – בכיתי. בקול. לא יכולתי להפסיק. בכיתי ובכיתי. האשה שישבה לידי שמה יד על הכתף שלי ושרה לי שיר ערש ברוסית (לא הבנתי כלום, רק – שָׁ, שָׁ) – ואז עלו בעל ואשה חרדים והתיישבו מולנו והוא לא הסתכל עליי במופגן – שמחתי, ובכיתי עוד – ועלתה אשה עם ילד בן שנתיים ומישהו קם, היא הושיבה את הילד, הרגליים שלו לא הגיעו לרצפה – ובכיתי, כי הוא לא יודע – ומישהו עזר להם לרדת, עם העגלה – ובכיתי כל כך, כי עזרו לה – ומישהו עלה עם שקיות ענק ממכבסה – והריח, האפשרות שתהיה כביסה נקיה ומקופלת, ערמות הבגדים על הרצפה שלי – בכיתי, התייפחתי (שָׁ, שָׁ) – והיא ירדה, האשה שלידי, ואיחלה לי משהו בשפה שאני לא מבינה. תחנה אחר כך הגיע גם התקף החרדה ההוא, ולא יכולתי להפסיק לחשוב – לכמה רעב זה מתּרגם – * סליחה.
