חמותי בעלי ואני

[נונה112]

חמותי בעלי ואני

שלום,

אני חדשה כאן נעים מאוד.

אני מקווה שתוכלו לעזור לי

אני ובעלי יצאנו 6 שנים יחד,
התחתנו לפי חודשיים.
גרים כמובן בערך 4 שנים יחד.

הסיפור הוא כזה:
סגרנו את האולם לפני שנה, לא רצינו למהר בגלל שאנחנו סטודנטים,
אבא שלו לא הרגיש טוב אחרי בערך 5 חודשים ולא החזיק מעמד ונפטר, עברנו תקופה לא פשוטה,
כמובן שהתייעצנו עם רב ואמרו לנו שאסור לבטל או להזיז חתונה, אז לפני חודשיים התחתנו ואנחנו זוג מאוד אוהב.
יש רק בעיה אחת קטנה.
אמא של בעלי ואחותו הקטנה בת ה17 נשארו בבית לבד.
מאז אנחנו היינו באים לישון איתן בסופ"ש ופשוט כבר לא יכולתי מכיוון שהחתונה התקרבה ולא היה לי נוח לישון שם אז דיברתי עם בעלי והסברתי לו שאני לא יכולה ככה יותר,
ומאז לאט לאט אנחנו הפסקנו לישון שם.
כמובן שאנחנו עדיין באים בימי שישי לארוחת ערב כדי שלא יהיו לבד, (להורים שלי אנחנו כמעט ולא הולכים והם מנסים להבין ומזמינים אותנו בימי שבת).
בעלי לקח על עצמו תפקיד כמובן להיות הגבר בבית ומנסה לתת להן ביטחון והכל ואני מאוד מבינה את זה.
אבל, הוא מדבר לאמא שלו במילים כמו: "נסיכה שלי" , "יפה שלי" שזה נשמע לי מגוחך מהצד ואני קצת מתעצבנת בגלל שאני אמורה להיות נסיכה שלו ויפה שלו וכשהוא אומר לה את זה אז אני מרגישה מן צביטה בלב, גם אני מרגישה כאילו יש לה אובססיה כלפיו. אולי הבעיה היא אצלי ולא אצלו, אני אמרתי לו שזה מציק לי והוא מנסה לא להגיד לה את זה אבל זה בורח לו לפעמים
ובכלל בימי שישי כשאנחנו אחרי ארוחת הערב רוצים ללכת להיות עם חברים אמא שלו עושה לו רגשי ואומרת "למה אתה עוזב אותנו לבד?"
בקיצור אני קצת מתבאסת מזה , למרות שהיא באמת אישה טובה ותמיד עוזרת לנו בהכל.
אבל הייתי רוצה להרגיש כמו בעל ואישה וכרגע אני מרגישה סתם מגעיל, כי זה כאילו היא והוא ואני בצד.

מקווה שתוכלו לעזור לי

 

[אסתי קלי]

באפן כללי המצב לא כזה בעייתי

זה שהוא קורא לאימו נסיכה שלי נשמע לי קצת מוזר

לגבי ימי שישי,לא הייתי מסכימה להשאר שם כל הערב ולא לצאת לבלות
ודי למשחקים על המצפון והוא צריך להבין את זה
שבי איתו לשיחה ותסבירי לו שאתם עדיין לא בני שישים ואת רוצה לבלות
זה מספיק יפה ומכבד שאתם מגיעים כל שבוע לארוחת ערב זה לא חייב להמשך כל הלילה
אתם צעירים וזכותכם לצאת לבלות
וזה שאתם יוצאים זה לא אומר שאתם משאירים אותן לבד, באתם,ארחתם להן לחברה והחיים ממשיכים

 

[נונה112]

אני שמחה שלא רק אני חושבת ככה תודה רבה

 

[B l u e D e v i l]

2 פרמטרים

הראשון הוא מה שבעלך מרגיש שנכון לו לתת למשפחה שלו. במיוחד לאור פטירתו של אביו לאחרונה. המצב אכן מיוחד, וכן, יש מקום להתחשב במשפחה מסביב וגם להפך. כולם עברו טלטלה בעקבות מול האב, גם בעלך. לא רק האם והבת הצעירה. זה יפה מצידו שהוא לוקח את תפקיד הגבר בבית (אני מבינה שאין אחים נוספים?), אני גם יכולה להבין למה לא בדיוק מתחשק לו לצאת במסגרת שנת האבל - יצא לך לדבר איתו על זה? כי נהוג לא לצאת לבילויים במשך השנה הראשונה לפטירה.
אבל, ועל זה את צריכה להוסיף ולדבר איתו, אפשר להיפגש עם חברים בבית שלכם או שלהם, לשבת בבית קפה וכן הלאה. גם חיי החברה שלכם חשובים.
אני מניחה שהוא בקשר עם המשפחה גם בשאר ימות השבוע, בקשר קבוע בטלפון וכן הלאה.
את צריכה לקבל את ההסכמה שלו לגבולות ובהחלט להבהיר לו אבל גם להבין שכרגע יש מצב מיוחד ושהוא לא יכל להימשך לנצח.


השני זה הביטויים שציינת. מבינה לגמרי למה זה מציק לך.
וגם על זה לדעתי את צריכה לדבר איתו, להגיד לו שזה נשמע קריטי לקרוא לאמא שלך נסיכה שלי. ושמאוד מציק לך מהצד.
מקוה שהוא בעל מתחשב ומבין.

 

[נונה112]

...

נכון אין עוד אחים, וגם אני בעד שיעזור למשפחה עם זה אין בעיה,
ובקשר ללצאת הכוונה היא לשבת עם החברה בבית, לא לצאת לפאב או משהו כי באמת בשנת אבל זה לא מתאים ואנחנו גם לא כל כך אוהבים.
וכן הוא בקשר עם אימו ואחותו כל השבוע ואנחנו הרבה הולכים לשם ללא קשר לשישי שלא נדבר על הטלפון כל היום.

דיברתי איתו על זה כבר על הכינויים, הוא קצת צחק אבל מנסה לא להשתמש בכינויים האלה אבל זה עדיין בורח לו ואני פשוט לא יכולה אחרי זה לשמוע את אמא שלו או לראות אותה.
פשוט מגעיל אותי...

 

[mykal]

שאלה,

האם הוא מנסה או מחקה את התנהלות אביו כלפי אימו?

לי זה נראה המקום שהוא מנסה להיות 'ממלא מקום' וחבל,
כי זה לא נכון לא כלפי אמא שלו, שצריכה ל'השלים' עם האובדן.
ולא כלפיו, כי זה לא מציאותי ולא נכון בשביל עיבוד האבל שלו.
אבל משהו שהייתי רוצה להסב תשומת ליבך,
כשאת, מדברת איתו על הענין זה נשמע כאילו את 'חוששת' או מתחרה על מקומך,
ואז את מציבה עצמך במקום 'חלש/פחות/חסר ביטחון, והוא מרגיש
מספיק בטוח להמשיך, כלומר, את מפסידה.
אולי היה נכון ללכת לשיחת יעוץ אחת, או לפנות לאדם שקרוב אל בעלך,
שיסביר לו, שהוא לא תורם לאימו בהתנהלות הזו.
שזה לא באמת 'מרפא' את המצב, אבל בונה מערכת לא נכונה בבנין שהוא מנסה להקים.
שיהיה בהצלחה.

 

[נונה112]

אז זהו....

שאביו לא היה מדבר לאמא שלו בצורה כזאת וזה מה שמוזר כאן.
אוקי באמת אולי אני צריכה להסביר לו שנלך ליעוץ או משהו כזה.

תודה רבה.

 

[B l u e D e v i l]

התכוונתי נשמע קריפי, לא קריטי

 

[עלה לא נידף]

יעזור אם תתרכזי בכך שבעלך איבד את אביו

וחמותך את בעלה,
אז כן מותר לה להגיד למה אתם לא נשארים כל הלילה ומותר לכם לצאת לבלות.

תבלעי את הרוק בכל פעם שהוא קורא לה נסיכה, ולא - ממש לא להגיד לו להפסיק עם זה!
תאמיני לי שאני מבינה, כשהייתי בהריון בעלי קרא לקטנה "יפה שלי נסיכה שלי" וזה שיגע אותי בטירוף! שזה מה שהיה , טירוף קנאה אישי שלי (כן כן בבת שלי, כמה פתטי!) וזה עבר, בעיקר לי. אז אני מבינה את ההרגשה, זה לא אומר שצריך להפיל אותה עלך בעלך - את לא חושבת שהוא מתמודד עם מספיק?

מציעה לך להתעניין לגבי התמודדות עם אובדן, ואולי תוכלי להבין כך את בעלך טוב יותר.
אני מבינה שאת כלה טריה וזו השנה הראשונה שלכם כזוג נשוי, וזה ממש לא הולם שזו תהיה גם שנה של אבל - אבל כך נגזר וכך קרה, עכשיו להתמודד. אל תעיקי עליו עם כל הקשיים שלך, הם מתגמדים אל מול הקשיים שלו.

 

[B l u e D e v i l]

אני ממש לא מסכימה אתך

מה זה "אל תעיקי עליו עם הקשיים שלך" אלו הקשיים שלה והיא אשתו. דווקא השנה הראשונה של הנישואים היא הזמן להציב את הגבולות ולחליט איך יראו חיי הנישואים.
אם כל מה שהוא ירצה עכשיו היא תשתוק ככה יראו גם נישואיה עוד 20 שנה.
כן הוא עבר חוויה מאוד כואבת ומאוד לא נעימה אבל זה לא אומר שהיא צריכה לבטל את עצמה.

וסליחה אבל את משווה את הביטוי נסיכה יפה של אבא לנסיכה יפה אמא שלי??? חולני ומבחיל.

 

[עלה לא נידף]

חולני אולי, הייתי סותמת

וכן שלא תעיק עליו עם דברים שטותיים כמו אל תקרא לאמא שלך נסיכה שלי.
גם אם הייתי עושה משהו כזה מוזר, לא הייתי מוכנה לשמוע מבעלי איך הוא כן או לא רוצה שאפנה להורי - זה לא עניינו.

אני רואה איך אבי מתמודד עם מות סבתי, גבר בן 50+ שמתפרק. זה לא פשוט! ואכן לא צריך להעיק על אבלים, לפי הבנתי עוד לא נגמרה שנת האבלות שהיא גם שנה מאוד קריטית.

 

[mykal]

להוסיף על דבריך,

מקום האבלות הוא מקום קשה,
אני הייתי שם פעמיים, קשות בצורות שונות.

בפעם הראשונה אימי 'נחטפה' והייתי אשה צעירה עם ילדים קטנים,
(ובשבעה הפלתי ויותר לא ילדתי לא הצלחתי)
ופעם שניה לפני שנה וחצי, נכון בוגרת יותר. אבל כצעירה היה קושי גדול מאוד,והייתי לבד מאוד,
אבל ואבל גדול,
היום מדברים יותר על הענין וניתן לקבל עזרה, ולא מוכרחים להתמודד לגמרי לבד,(חבל שאני לא ידעתי)
ולפגע בסביבה.

בעלה של השואלת (וגם אביך) אמורים להיות מודעים לקשיים של עצמם,
ולא לפגע (במקרה של השואלת) בה, במרקם היחסים שביניהם, בתחילת הנישואים.
אולי אם גורם מיעץ לשניהם, יתן להם טיפים לצלוח את התקופה הזו,
קצת יותר 'ברכות'. שהיא תקבל ותתמוך באבלות שלו, (והיא מכירה מספיק את הנפטר כדי להיות שותפה לכאב)
והוא ילמד איך לתמוך באמו ואיך לתחזק קשר עם אשתו 'שנפגעת' ומרגישה אי נעימות.
הכל יהיה נכון יותר.
שניהם בסערת רגשות וקשיים--סדר בעזרה מבחוץ--הוא אופציה נכונה להמשך.

 

[עלה לא נידף]

את צודקת

ואפשר להוביל אותו לזה, לכן הצעתי להתרכז בו ובתהליך שהוא עובר, מתוך הבנה ונסיון לחלוק איתו בנטל זה יעזור גם לה וגם לו.

אני מאוד מקווה שהיא תיקח את עצותיך הטובות לתשומת ליבה.

 

[Amyrlin Seat]

היית סותמת? כל הכבוד לך, או אולי לא

יש דברים בן בני זוג שפשוט צריכים להאמר, אחרי הכל היא צריכה להמשיך ולחיות אתו, לסתום את הפה בשביל לא להעיק על האיש שהיא חולקת את חייה איתו זה מתכון לצרות (בעצם מתכון לדחית צרות והפיכתן למשהוא גדול ועצום יותר ממה שהיו).

ת'כלס אם הייתי שומעת את בעלי קורא לאמא שלו "נסיכה יפה שלי" סביר להניח שהייתי אומרת איכסה ! בקול רם, ואחרי שהייתי מסיימת להקיא הייתי מעבירה לו שמיכה וכרית לספה בסלון שיבלה שם את הלילה בעודי מנסה להחליט אם אני אצליח אי פעם לשקם את המשיכה המינית שהיתה לי לאיש הזה או שכבר אין טעם וכדאי לפרק את הכל כבר עכשיו. קצת קיצוני אולי אבל גרררררררר......

 

[עלה לא נידף]

לא "כל הכבוד" לי

ואני לא דוגלת בלסתום את הפה כדי לא להעיק,
אני דוגלת בללכת לקראת אדם אבל, אדם שאיבד את אביו שהוא בד"כ דמות משמעותית בחיי ילד. אז עכשיו להתעסק בזה שאשתו לא אוהבת שהוא קורא לאמא שלו נסיכה?

היית נותנת לבעלך לישון בסלון רק כי את אגואיסטית מספיק כדי לחשוב שמה שאיכסה בעיניך זה איכסה?
כל הכבוד גם לך.

 

[B l u e D e v i l]

את מסתכלת על המצב בצורה קיצונית

הרי ברור שהיא לא תרוץ אליו בהלוויה ותאיים לעזוב. היא חיה איתו את הסיפור הזה מספר חודשים, ז"א, כמה עשרות / מאות ימים.
ברור שהיא לא תעיק עליו בדיוק בשלב שבו הוא מתאבל. אבל הם כן מנהלים אורח חיים משותף, הם כן בשגרה למרות האבל.
ואין שום סיבה לא לדבר על הנושא הזה יחד עם נושאים אחרים שמדברים עליהם ולספר לו שזה לא נעים ולגשש בנושא.
ללכת על ביצים היתי לחלוטין מסכימה בשלב השבעה, לא כמה חודשים אחרי. הם זוג, משפחה, אם היא לא יכולה לבקש או לשאול או לדבר איתו אז מה הם עושים ביחד?

 

[עלה לא נידף]

הגבתי לAmyrlin Seat שנתנה דומגא קיצונית

ולכן תגובתי אליה בהתאם,

באשר לשואלת - לא הצלחתי לקרוא בהודעה שלה משהו שיעיד על הזדהות איתו באיזו רמה. זה לא אומר שהיא לא, רק שאני לא "ראיתי" את זה ולכן מתעקשת על הזווית הזו,
אני גם רואה את אבי שטרם סיים את שנת האבל שלו על סבתי, וכל כולו פצע פתוח. אני לא יודעת איך בן הזוג שלה, ואני גם לא יודעת איך היא מנווטת במצב הזה כי ברור שלא מספרים לנו הכל, אבל אתווכח איתך עקרונית;
לדעתי אי אפשר לדבר איתו על הכל כולל הכל כאילו כלום, צריך לגלות רגישות, להבין אותו יותר ממה שהוא צריך להבין אותי, וצריך לעשות סדרי עדיפויות. גם כזוג הם חוו אובדן, אובדן של חדוות השנה הראשונה לנישואין והמעמסה של המשפחה שלו, שהיא צריכה להתמודד גם עם האבלות שלהם - אני לא מזלזלת בזה לרגע.

אז אני חושבת שענין תארי האצולה הוא שולי וזניח כרגע.

 

[B l u e D e v i l]

אני רואה את הדברים קצת אחרת ממך

ודווקא לא נוטים להאשים אותי בתסמונת פוליאנה. אבל לי נראה שהיא הדגישה את הצד הפחות טוב כי זו היתה מטרת הכתיבה, אבל יחד עם זאת היא ציינה בין השורות גם את המקום שהיא נותנת לאבל ולכבוד כלפי בעלה ומשפחתו. הם בדקו אפשרות לדחות את החתונה, היא מעבירה את כל ערבי השישי אצל המשפחה שלו על חשבון זו שלה, היא מתייעצת פה כדי לפרוק ולקבל עיצה איך "לתקוף" את הסיטואציה ולהתמודד איתה בשביל לא ליפול עליו במצב הרגשי שהוא נמצא בו.
ברור שכואב לו וקשה לו מאוד בגלל האובדן. וברור שלא חוזרים לשגרה אחרי חודש ולא מדברים או מתנהלים כאלו כלום לא קרה. זה גם לא מה שהציעו לה פה. אבל כן צריך לקחת בחשבון שבמסגרת החודשים שנוקפים מנהלים משק בית ומדברים על מגוון נושאים. אם עברו 10 ערבי שישי (עברו יותר עד כמה שאני הבנתי) וכל יומיים היא שומעת בטלפון ופנים מול פנים דברים שמפריעים לה, מותר לה להגיד לו שזה צורם לה. לא צריך לשבור את הכלים, לא צריך לחולל סצנה, אבל בהחלט אפשר לומר לו את זה.
אי אפשר לשתוק על כל דבר ובטח לא דברים שצורמים.
אם היה מדובר בדבר שטותי, מהכרותי את הפורום כולן היו מתנפלות עליה ואומרות לה כמה היא מגזימה, אבל מלבדי (שאני מסכימה וגם מזדהה איתה) יש עוד כמה שחושבות שהאמירות האלו לא מצטלצלות טוב. אז צריך לגלות טקט, וצריך לנסח מחדש אבל אפשר לומר בסוף את מה שמרגישים. בשביל זה זוג מתחתן "בטוב וברע" כדברי הנדרים הנוצריים.
הבעיה היא לא תארי האצולה, כי יפה שלי הוא לא תואר אצולה, הוא לפנות בביטוי שמחליק לכיון בת זוג או לכיון ילד קטן לאישה מבוגרת שהיא גם אמא שלו. וזה מרתיע. ובעיני זה גם טרנד אוף.

 

[עלה לא נידף]

אותי מרתיע כשאמא אומרת לבן ה3 שלה "מאהב קטן

שלי", אני לגמרי איתך.
אני פשוט מנסה לדמיין מה הייתי מרגישה אם בעלי היה אומר לי לא לומר לאבי, לדוגמא, X. לא הייתי מקבלת את זה בכלל. כי זה לא עניינו.

כל היופי שאנחנו לא מסכימות!

 

[B l u e D e v i l]

גם אני לא סובלת

שאומרים מאהב שלי, וגם לו כשקוראים לילד אבא (מה הקטע של זה בכלל?) וגם יצא לי לראות כמה אמהות מנשקות את האיברים האינטמיים של הבנים שלהם (ובכלל ממזמזים אותם) ואני בהלם רק מלחשוב על זה.
יחד עם זאת היא לא אומרת לו אל תקרא לה ככה. היא אומרת לו זה ממש מפריע לי ולא עושה לנו טוב לזוגיות.
אם הית קוראת לאבא שלי בשמות שמתפרשים עבור בן הזוג שלי כסקסיים, בהחלט היתי שמחה אם הוא היה מסב את תשומת ליבי לזה שזה מפריע לו. היתי שוקלת את הדברים, ובטח לא היתי רוצה לייצר מצב שבו בן הזוג שלי לא נמשך אלי או מרגיש לא נוח בקשר ביננו או ביני לבין אבא שלי (או ביני לבין הבן שלי) ובהחלט אפשר שהוא ישנה את הביטויים שלו מיפה שלי לאמא יקרה שלי, אמי היקרה, או כל דבר אחר שיכל להישמע גם אוהב וגם שפוי.
ולבסוף, היא ציינה שאלו ביטויים שהוא התחיל לאחר מות האב להשתמש בהם. אם היא נכנסה לחיו לפני כמה שנים וככה הוא קרא לה, זו היתה בחירה שלה להגיד הבן אדם הזוי וזה לא מתאים לי. אבל זה לא המצב...