חלק 2

aviv_b

New member
לא במיוחד, זה מדגדג

אבל יש עוד הרבה כאלו, אני אספר בעתיד עוד סיפורים, הם פחות כאלו כבדים, אבל עדיין יש סיפורים נחמדים. אבל כמעט כל שיר מאותה תקופה מזכיר לי משהו. ככה זה שאת השנים הטובות של המוסיקה נופלות בדיוק על השנים שגם היצר המיני הכי חזק, היצר הלוחמני היה בשיא, וגם אולי חשוב מהכל פשוט כי הכל התחבר בצורה מושלמת כל כך.
 

aviv_b

New member
חלק 2

"אני לא מבינה למה לא ביקשת עד עכשיו" היא אמרה ומיד הוציאה פתק ורשמה עליו את מספר הטלפון, שמתי את הפתק בכיס והבטחתי לה שאתקשר (בלב שלי אמרתי, היתה יכולה להגיד לי לא, למה לתת לי סתם מספר מפוברק). יצאתי מהתחנה המרכזית החדשה והלכתי ברגל לישנה בשביל לתפוס את האוטובוס לכיוון קדומים שליד שכם. הפתק היה עמוק בתוך המכנסיים, חשבתי אפילו לשים אותו בתחתונים, אין מקום בגוף יותר בטוח משם. (אם לבנות מותר לשים בחזייה , למה לנו אסור שם למטה). עליתי על האטובוס וחיפשתי מה לשמוע, ניסיתי להעביר את האושר שלי דרך קלטת מתאימה. בתיק היה לי את סוניק יות´ ,ניק קייב, קיור, פרל ג´אם, נירוונה, REM. בסוף שמתי את ALICE IN CHAINS - DIRT בהמשך התחנות, עלו חברים שלי ליחידה, והמשכנו לכיוון הבסיס. ליד אחד הכפרים, פתרום הרגשנו, אבנים עפות על האוטובוס שמשות החלו מתנפצות ואז משום מקום, בקבוק תבערה פגע בצד של האוטובוס, ומיד עוד אחד. אנחנו כחיילים קרביים לא איבדנו עשתונות וירדנו אני עדיין שומע alice in chains איזה שיר אני כבר לא זוכר. אבל אחרי זה הכל נראה לי סוריאליסטי, אבל שנייה עוד לא סיימתי. טמבל אני. בכל אופן מיד הברחנו את כל הנוסעים מהאוטובוס דרכנו את הנשק, וחיפינו על הנוסעים לעבור לצד אחד של האוטובוס. השארנו שני חיילים שהיו שם שישמרו על הנוסעים והסברנו להם מה לעשות. והתחלנו לרוץ לכיוון זריקת האבנים. פתאום משום מקום חלפו שני קליעים ליד האוזן שלי, הם הפריעו אפילו לALICE להתנגן, ואז שמעתי צעקה קלה, עד היום אני לא בטוח אם זה לא מהמוסיקה, מיד נפלתי לאדמה והתחלתי להשיב אש למקור הירי. את האוזניות ואת הרדיוטייפ הפלתי לריצפה, והתחלתי להתקדם בזחילה אחורה. עד שראיתי את חבר שלי שותת דם, הוא קיבל כדור בדיוק בחזה. נשארנו שניים. התחלנו להתקדם בזהירות תוך כדי מתחי אש קצרים. 100 מטר קדימה בין השיחים מצאנו גופה של מי שירה עלינו. הוא נפגע מהאש שלנו. בראש של התנגן down in a hole , ולא יכולתי להפסיק את המנגינה. עינת יצאה לי מהראש, מתברר שאני נסרטתי ביד מהקליע שפגע בחבר שלי, הגענו לאוטובוס היו שם כבר חובשים וצבא. חבר שלי נהרג, ואני שמתי ידיים בכיסים ואז פתאום הבנתי שהמספר שלה נעלם. התמוטטתי על האדמה והתחלתי לבכות. לא יודע למה אולי בגלל המספר אולי בגלל החבר אולי שניהם, אולי בגלל שבכמה דקות מחבל אחד לקח ממני את כל התמימות. המשכתי לחפש אותה, עליתי על האוטובוס השארתי פתקים. כלום לא קרה. עד היום אני לא יודע מה פיספסתי, אולי לא פיספסתי כלום? אבל שאני נזכר בה אני נזכר בו ולהיפך. אבל נשארתי בחיים ואתם זוכים לשמוע את הסיפור הזה, מקווה שהצלחתי קצת לעניין אתכם. תודה אביב
 
זה לא היה צפוי...../images/Emo5.gif

וואו. אתה וסיפורי הצבא שלך, זה ממש מפחיד איך כל כך הרבה דברים קרו לבן אדם אחד.. תשמע, זה ממש נורא, אבל בוא נסתכל על הצד החיובי, לפחות היה לך פסקול טוב לחוויה הזאת
 

An6ie

New member
וואוו!

אתה בטח אוכל את הלב כל פעם שאתה ניזכר בשניהם...
 

aviv_b

New member
הייתי צריך להמר על דיסקים שלי שאף

אחד לא ידע. אני לא אוכל את הלב בגללה, אני אוכל את הלב בגללו. אני הייתי צריך לחטוף את הכדור הזה לדעתי. ואת זה אני אקח איתי לנצח. וזה מה שמחבר אותי למדינה הזאת- הדם.
 
אם עד עכשיו

זה לא היה רשמי, אז עכשיו זה רשמי ביותר עם חותמת של ראש הממשלה נשיא קרואטיה מלך העכברושים ודאלי. אני לצבא לא הולכת. נקודה.
 

gonishia

New member
אם כולם היו בראש המשתמט

שלך אז לא היה כל כך הגנה למדינה הזו. ומן הסתם את לא הולכת להיות קרבית ולא הולכת לסוע לשכם אז זה לא כל כך בעיה שלך.. אפטיות לנצח..
 

An6ie

New member
אז אני רוצה להקליד משו

קודם: אני מצטערת לשמוע מה שעבר עליך... ואין לך מה עשית לי כשקראתי את המיכתב פעם שניה... דבר שני... גם אני עברתי פיגוע ואחרי הפיגוע הייתי עם נפש פטריוטיט של להיתגייס לצבא.. ונורא חיכיתי לרגע הזה שאני יתגייס.. אבל לאחר כמה שבועות התחושה הזו נעלמה.. ואז טסתי עם המישלחת לפולין.. (זה לא קשור אבל אני מנסה להסביר משו על הצבא ומה אביב עשה לי) ושם, בפולין.. באושוויץ כל כך התרגשתי וכל שניה עברה בי צמרמורת, ושמה קלטתי כמה שזה חשוב להיתגייס ואת הדגל שהחזקתי הרמתי גבוה גבוה שגם האנשים בבתים ממול יראו... וחזרתי הביתה ולא הפסקתי לספר לאנשים כמה שאני רוצה להיתגייס ליחידה קרבית..(אבל אז כולם צחקו עלי כי יש לי גוף כל כך רזה שאם ישימו עלי את הרובה אז אני יפול...) אבל גם כאן.. כמו פעם קודמת.. התחושה הפטריוטיט נעלמה . ואז הגדנ"ע... שבוע אחרי הגדנ"ע הרגשתי את אותה תחושה והיא נעלמה. ועכשיו הסיפור של אביב... העביר בי הרבה צמרמורת והתחלתי לדמיין לעצמי שאני שם.. עם היריות והדם והתחושה של להתגייס התחזקה! ובעצם ככה אנשים גורמים לי לרצות להיתגייס.. דרך הסיפורים. חברים של אחותי הגדולה כל הזמן מספרים לי על כל מיני דברים, ופעולות שהם עושים בצבא, וכל פעם התחושה מתחזקת ומתחזקת ועכשיו עם הסיפור של אביב התחושה עוד מתחזקת. ותחושה הזו, אמורה להישאר עד הגיוס...
 

An6ie

New member
ד"א- בשורה הראשונה זה:

"אין לך מושג מה עשית לי" פתריוטיט? פטריותיט? איך כותבים?
 

aviv_b

New member
אני מודה שלא היתה

לי שום כוונה לפטריותיות בסיפור, אני לא מצטער לרגע אם אנשים יקבלו מהסיפור כל אחד את הצד שלו. אל לנו לשכוח שאנחנו בפורום גראנג´. ולמרות הכל, המוסיקה משיכה להתנגן והיא תמשיך, אני לא גאב בעצמי שהייתי שם שחוויתי את החוויות האלו, אני לא מרגיש גבר מזה, בכלל לא זה עצוב וכואב ומעלה לי גם עכשיו דמעות בעיניים, העיקר זה ההרגשה שלכם פנימה, מה קורה אצל כל אחד מיכם. אני מסתכל על אותם רגעים ורואה ילד שבוכה. ילד שרבע שעה לפני זה שמע מוסיקה נפלאה והיה על גג העולם, פתאום מתרסק, נשאר ללא חבר. מבין שגם הוא יכול מחר למות. והמוסיקה היא תמשיך להתנגן גם אחרי, רק לחשוב מה הייתי מפסיד אם הכדור היה פוגש בי, אבל מה לעשות הוא זה שמתחת לאדמה ואני כרגע מעליה. מחר אני יכול להיות שם גם. והמוסיקה תתנגן.
 

CaerBannog

New member
וואו...

לא ידעתי שבאמת קורים דברים כאלה, אשכרה נשמע ספור מטורף מאיזה סרט ישראלי עכשוי אין ספק שאני די בהלם...
 

Jagger

New member
מ-ד-ה-י-ם.

מגיע לך ראשית כל תודה רבה רק על זה שבחרת לשתף. מגיע לך כל הכבוד עח החוסן הנפשי. מגיע לך כל הכבוד על התרומה למדינה. מגיע לך כל הכבוד על הטעם המוזיקלי. כל הכבוד. מקווה שיש לך סיפורים יותר אופטימיים.
 
מצטער שאני לא מקורי...

אבל וואו...
 
למעלה