חלק 2
"אני לא מבינה למה לא ביקשת עד עכשיו" היא אמרה ומיד הוציאה פתק ורשמה עליו את מספר הטלפון, שמתי את הפתק בכיס והבטחתי לה שאתקשר (בלב שלי אמרתי, היתה יכולה להגיד לי לא, למה לתת לי סתם מספר מפוברק). יצאתי מהתחנה המרכזית החדשה והלכתי ברגל לישנה בשביל לתפוס את האוטובוס לכיוון קדומים שליד שכם. הפתק היה עמוק בתוך המכנסיים, חשבתי אפילו לשים אותו בתחתונים, אין מקום בגוף יותר בטוח משם. (אם לבנות מותר לשים בחזייה , למה לנו אסור שם למטה). עליתי על האטובוס וחיפשתי מה לשמוע, ניסיתי להעביר את האושר שלי דרך קלטת מתאימה. בתיק היה לי את סוניק יות´ ,ניק קייב, קיור, פרל ג´אם, נירוונה, REM. בסוף שמתי את ALICE IN CHAINS - DIRT בהמשך התחנות, עלו חברים שלי ליחידה, והמשכנו לכיוון הבסיס. ליד אחד הכפרים, פתרום הרגשנו, אבנים עפות על האוטובוס שמשות החלו מתנפצות ואז משום מקום, בקבוק תבערה פגע בצד של האוטובוס, ומיד עוד אחד. אנחנו כחיילים קרביים לא איבדנו עשתונות וירדנו אני עדיין שומע alice in chains איזה שיר אני כבר לא זוכר. אבל אחרי זה הכל נראה לי סוריאליסטי, אבל שנייה עוד לא סיימתי. טמבל אני. בכל אופן מיד הברחנו את כל הנוסעים מהאוטובוס דרכנו את הנשק, וחיפינו על הנוסעים לעבור לצד אחד של האוטובוס. השארנו שני חיילים שהיו שם שישמרו על הנוסעים והסברנו להם מה לעשות. והתחלנו לרוץ לכיוון זריקת האבנים. פתאום משום מקום חלפו שני קליעים ליד האוזן שלי, הם הפריעו אפילו לALICE להתנגן, ואז שמעתי צעקה קלה, עד היום אני לא בטוח אם זה לא מהמוסיקה, מיד נפלתי לאדמה והתחלתי להשיב אש למקור הירי. את האוזניות ואת הרדיוטייפ הפלתי לריצפה, והתחלתי להתקדם בזחילה אחורה. עד שראיתי את חבר שלי שותת דם, הוא קיבל כדור בדיוק בחזה. נשארנו שניים. התחלנו להתקדם בזהירות תוך כדי מתחי אש קצרים. 100 מטר קדימה בין השיחים מצאנו גופה של מי שירה עלינו. הוא נפגע מהאש שלנו. בראש של התנגן down in a hole , ולא יכולתי להפסיק את המנגינה. עינת יצאה לי מהראש, מתברר שאני נסרטתי ביד מהקליע שפגע בחבר שלי, הגענו לאוטובוס היו שם כבר חובשים וצבא. חבר שלי נהרג, ואני שמתי ידיים בכיסים ואז פתאום הבנתי שהמספר שלה נעלם. התמוטטתי על האדמה והתחלתי לבכות. לא יודע למה אולי בגלל המספר אולי בגלל החבר אולי שניהם, אולי בגלל שבכמה דקות מחבל אחד לקח ממני את כל התמימות. המשכתי לחפש אותה, עליתי על האוטובוס השארתי פתקים. כלום לא קרה. עד היום אני לא יודע מה פיספסתי, אולי לא פיספסתי כלום? אבל שאני נזכר בה אני נזכר בו ולהיפך. אבל נשארתי בחיים ואתם זוכים לשמוע את הסיפור הזה, מקווה שהצלחתי קצת לעניין אתכם. תודה אביב
