חלמתי חלום...
אתמול בלילה, ישנתי איזה 11 שעות רצוף. שתבינו, זה משהו שקורה אצלי לעיתים נדירות נדירות (הממוצע אצלי הוא 5 שעות). וחלמתי... ובחלומי, אני באותו גיל בו אני עכשיו- 17 וחצי. ואחות שלי נפטרה. אני מנסה להיזכר אם בחלום מתה אותה אחות שכבר נפטרה, או שזו (חו"ח) אחותי השניה- החיה, שנפטרה גם היא, בחלום. אני כמעט בטוחה שזו הייתה האחות החיה שלי, שנפטרה בחלום. כי אני עכשיו נזכרת ששאלתי את אמא שלי בדמעות איפה יקברו אותה, והיא אמרה לי שליד הקבר של אחותי שכבר מתה. ואני זוכרת שהרגשתי כאב עצום עצום. ואני זוכרת שישבנו שבעה, ושכמעט ולא באו חברים שלי. ואני נורא התפלאתי- כי בשבעה שהייתה לאח של מישהו מהשכבה שלי, היו מלא מלא מלא אנשים כל השבעה, וגם היו כל הזמן חברים של ההוא מהשכבה שלי. והיה לי כ"כ משעמם, וכואב שאף אחד לא בא ומנחם אותי. אני זוכרת שהרגשתי לבד לבד, וכואב המון. ואני זוכרת שביום כלשהו של השבעה הלכתי לעבודה, והסתכלו עלי במבטי מרחמים כאלו- בלי לומר דבר. ואני כ"כ רציתי שיגידו לי משהו. אפילו משהו בנאלי כמו "משתתפים בצערך". אבל כאילו כלום לא קרה. רק מבטים עצובים, ושתיקה. והכי אני זוכרת שהיה לי כואב כואב. וכשקמתי ונגמר החלום, היה בי רצון עז ללכת לבית קברות. כמובן שיש בית ספר, אז אי אפשר. ואח"כ בצהריים כבר היה חשוך וירד גשם. עכשיו, אני פשוט מרגישה הכי שכולה בעולם.
אתמול בלילה, ישנתי איזה 11 שעות רצוף. שתבינו, זה משהו שקורה אצלי לעיתים נדירות נדירות (הממוצע אצלי הוא 5 שעות). וחלמתי... ובחלומי, אני באותו גיל בו אני עכשיו- 17 וחצי. ואחות שלי נפטרה. אני מנסה להיזכר אם בחלום מתה אותה אחות שכבר נפטרה, או שזו (חו"ח) אחותי השניה- החיה, שנפטרה גם היא, בחלום. אני כמעט בטוחה שזו הייתה האחות החיה שלי, שנפטרה בחלום. כי אני עכשיו נזכרת ששאלתי את אמא שלי בדמעות איפה יקברו אותה, והיא אמרה לי שליד הקבר של אחותי שכבר מתה. ואני זוכרת שהרגשתי כאב עצום עצום. ואני זוכרת שישבנו שבעה, ושכמעט ולא באו חברים שלי. ואני נורא התפלאתי- כי בשבעה שהייתה לאח של מישהו מהשכבה שלי, היו מלא מלא מלא אנשים כל השבעה, וגם היו כל הזמן חברים של ההוא מהשכבה שלי. והיה לי כ"כ משעמם, וכואב שאף אחד לא בא ומנחם אותי. אני זוכרת שהרגשתי לבד לבד, וכואב המון. ואני זוכרת שביום כלשהו של השבעה הלכתי לעבודה, והסתכלו עלי במבטי מרחמים כאלו- בלי לומר דבר. ואני כ"כ רציתי שיגידו לי משהו. אפילו משהו בנאלי כמו "משתתפים בצערך". אבל כאילו כלום לא קרה. רק מבטים עצובים, ושתיקה. והכי אני זוכרת שהיה לי כואב כואב. וכשקמתי ונגמר החלום, היה בי רצון עז ללכת לבית קברות. כמובן שיש בית ספר, אז אי אפשר. ואח"כ בצהריים כבר היה חשוך וירד גשם. עכשיו, אני פשוט מרגישה הכי שכולה בעולם.