וזה מתחבר לחלום ישן שלי,
מהזמן שעמדתי להיכנס לפורום הזה: התייעצות בקבוצה (קבוצת לוחמים?) יש שם שני אָגוּר^וּ(ים) (="נגואלים")(שאני מכירה היטב מהחיים, המבוגר בהם ידע פעם מיהו והצעיר לא). הצעיר מהשניים לוקח אותנו (בהליכה) לאחד משני איים, שרטון חולי במים רדודים, לשם תדרוך (לקראת משהו שעומד לקרות). זו קבוצת פקודות ארוכה, מעמיקה בהסבריה, מחממת לב (אינני זוכרת ממנה כלום, גם בחלום עצמו לא שמעתי את המילים.) בתום התדרוך אנחנו ממשיכים בדרכנו, ועולים על אוטובוס. הוא דומה לאוטובוסים של גווטמלה, ישן, צפוף,עם גגון עמוס חבילות ומדרגה מחוץ לדלת לכרטיסן, אבל כנראה שזו הודו (שלא הייתי בה). אני אחרונה, ובעודי עומדת על המדרגה הרחבה שבחוץ, ליד הכרטיסן, נסגרת הדלת בפני והאוטובוס מתחיל לנסוע. "הי, פתח לי!" אני צועקת לנהג פעם-פעמיים, אבל הוא לא פותח. האוטובוס הצובר מהירות מתחיל לצבור גם גובה. "בבקשה לרדת, אסור לך לעמוד פה. רדי, בבקשה. רדי! רדי!" אומר לי הכרטיסן במבטא מתנגן (הודי?) בעוד האוטובוס מתרומם במהירות לגובה מטרים אחדים. לכרטיסן יש מדרגה נמוכה יותר ופיסת מעקה, ולי, מול הדלת הסגורה, אין כל כך במה להיאחז. הלך הרוח השורה עלי, של זקנה מבוהלת, מאיים להפילני - מסכן ממש את חיי - אני קולטת, ונאחזת בו במאמץ מודע (לאחר שהתעוררתי תהיתי למה - כדי לא להיחשף? או כדי להזעיק כך עזרה מצד שמאל? לא יודעת. בכל אופן, משימתי חייבה אותי לדבוק בו, ודבקתי) ואז נפתחה הדלת. עליתי. "למה סגרת לי את הדלת!" אני אומרת לנהג. "כנסי כבר!" הוא גוער בי, ואני נכנסת ומוצאת לי מקום ישיבה בין בני הקבוצה, מתאוששת מן הפחד, שמחה להיות אתם.