חלון ליל קיץ 1
קבענו לבירה, כשבעצם לא ממש היה לנו זמן, ככה בירה של חברים, בקטנה, על הדרך. אני אחרי יום עבודה מתיש, ולפני משמרת ילדים, והוא גם אחרי יום עמוס. הוא מגולל את חוויות היום, כשאני מפליגה הלאה במחשבותיי, די, שייגמר כבר המונדיאל הארור הזה. הגבר שלי דבוק למסך, והגבר ששותה איתי, צריך להזדרז, הוא הזמין חברים לצפות במשחק, והחברה שלו תחזור מאוחר, אז הוא צריך עוד לקפוץ לקצת קניות לכבוד האורחים.
אני והוא מכירים כבר שנים, ומדיי פעם מפלרטטים. ככה בחצי צחוק חצי אמת, מן פלירט כזה חברי, לא מזיק.
ישבנו באיזה בר, היה די עמוס, ונשארה רק פינה אחת לשבת בה באזור המעשנים, אז מצאנו את עצמו שוקעים בספה זוגית די קטנה, כזו שקשה לקום ממנה.
הבירה בכוסות כבר כמעט נגמרת, הוא עדיין מדבר. אותי כלום כבר לא מעניין, מרשה לעצמי פשוט להתבונן בו היטב.
לא גבר יפה במבט ראשון, אף קצת ׳יהודי׳ מדיי, קצת זיפים מאפירים. עוברת במבטי אל עבר זרועותיו, חזקות ומחוספסות. טוב, רואים שהוא נגר... שזוף. מפתיע, מתי הוא מספיק לתפוס שמש? אני כל כך לבנה...
עוברת לאט לאט למטה עם עיניי, בוחנת היטב את החזה, הבטן, ממ, נראה שיש למה לצפות, חושבת לעצמי. פתאום הוא השתתק. אולי קרא את המבטים שלי, אולי שמע את המחשבות בראשי, אנחנו ממש קרובים קצת ב׳טעות׳ ונראה שלאף אחד מאיתנו זה לא ממש מפריע. הוא שולח יד אל כוס הבירה שלו, ככה כאילו בטעות היד שלו מתחככת בזרוע שלי, ואני מצטמררת. משהה את מבטי עליו שוב, הפעם מיד לרגליים. חזקות, שריריות. שעירות במידה. מרימה מעט את מבטי, שוב לאזור חלציו. האם נדמה לי או שאני מזהה שם התרחשות? אני מסמיקה כנראה, מרגישה פתאום דופק ברקות וחום בלחיים. נראה לי שהתחושה שלי נכונה, כי פתאום הוא ממהר להזמין חשבון, נעמד, מסתדר ככה, ומושיט לי יד. צריכה טרמפ? יש לי עוד כמה דקות להקפיץ אותך.
אני אוחזת בידו ומתרוממת בקושי מהכורסא בה שקעתי, קצת מסוחררת, ובלי משים נשענתי עליו, מה שנהיה כמו מין חיבוק. אכן, יש התרחשות, מרגישה שהזין שלו קצת התקשה מעבר למכנס. גם אני מתחילה להרגיש גלי חום בלתי צפויים.
אה, טרמפ, טוב, טרמפ יהיה מעולה! למי יש כוח לאוטובוס בלחות הזו.
פתאום אני חושבת שאני בטח נראת כמו סמרטוט, השיער שלי התעלף מהלחות, הפנים שלי בורקות מרוב זיעה, והג׳ינס דבוק אליי! זוועה! הקיץ הזה הולך להיות קשה...
אנחנו הולכים מספר פסיעות לעבר טוסטוס שחונה בצד. הפתעה, לא ידעתי שעברת לדו? מה קרה לפיאט הקטנה שהייתה לך? התחשק לי להרגיש שוב קצת ילד, אתה עונה, אז חזרתי לטוסטוס. אתה מוציא קסדה נוספת ומושיט לי, אני מצחקקת, לא, מה פתאום, אין מצב, לא עליתי על דו גלגלי כבר שנים, ובפעם האחרונה שזה קרה חטפתי כוויה ענקית ברגל מהאגזוז. אין מצב.
את תדאגי, אני אסע לאט, כמה רגעים כולה, אל תפחדי....?
טוב, מהדקת את הקסדה לראשי, ועולה מאחוריו. הטוסטוס די קטן, אין במה להחזיק חוץ מאשר בגופו של הנהג שלפני.
מלכודת
אני אוחזת בו בעדינות, ככה בלי שזה יהיה ממש אינטימי ואנחנו מתחילים ליסוע.
הכבישים עמוסים, אנחנו מתקדמים באיטיות מצומת לצומת. הוא באמת משתדל ליסוע בזהירות. ואני מרגישה קצת יותר נינוחה.
נעצרים ברמזור. ידו אוחזת בזרועותי ומושכת אותי להדק את אחיזתו בו. ידו השניה נשלחת אחורה לעבר ירכי, והוא מתחיל ללטף את הירך שלי, אני מופתעת אבל מהופנטת. לא מעזה לזוז.
שוב צומת, שוב עומדים, ושוב מתחיל משחק הליטופים. הפעם היד שלו ממש לשה את הירך שלי, וידו השניה משחקת עם אצבעותי, ומושכת את ידי שסביב מותניו, לכיוון האגן שלו, לכיוןן הזין שלו. אני מתיישרת מרוב מבוכה, והוא דווקא נהנה מהשינוי של התנוחה, מחכך בי את גבו, וזה מזכיר לי שבעצם שדיי הכבדים צמודים אליו לגב כבר כל הנסיעה, ואני נצמדת אליו אף יותר, מרגישה איך שני השדיים שלי נמעכים נוכח גבו.
עכשיו, לשנינו כבר ברור שמשהו קורה, ושנינו כבר דרוכים לגמרי, הוא פתאום מציע ליסוע בקיצור דרך דרך הפארק. השתגעת? אני שואלת, אנחנו נדרוס איזה מתעמל בטעות, אבל הוא צוחק, שאפסיק לדאוג, ובזריזות חותך מהרחוב ויורד לשביל הולכי רגל שבתוך הפארק.
החשכה כבר ירדה, אנחנו על הטוסטוס בנסיעה איטית בתוך הפארק. עוברים ושבים מסתכלים עלינו בתדהמה, על החוצפה, ואנחנו מתעלמים מהם, עסוקים במשחק הליטופים וחיכוכים של גופים צמודים ומתחככים. פתאום הוא סוטה מהשביל לתוך אזור סבוך יותר, כמו מן חורשה, מאט, ומדומם מנוע.
לא אמרת שיש לך אורחים? שואלת אותו. יהיה בסדר, מה אכפת לך? זה מה שמדאיג אותך עכשיו? הוא עוזר לי לקום מהטוסטוס, ונעמד קרוב אלי, מצמיד אותי לחיבוק, אבל זה חיבוק מתריס, של אגן לאגן....
אני תוהה מה לעזאזל קורה, אבל מוצאת את עצמי שוקעת לתוך זרועותיו, נענית לחום שממיס אותי מבפנים, ומתמסרת למגע של הלשון שלו שמשרטטת קווים במורד הלחי שלי, בקו הלסת, בצוואר, וממנו עולה בהחלטיות אל עבר שפתיי. שפתיי כבר פשוקות מעצמן, והלשון שלו מחליקה בתובענות פנימה.
בשרנית, גדולה ורחבה. אני מופתעת מהלשון שלו שחוקרת את חלל הפה שלי, ומיד מבהירה לו שגם לי יש לשון לא קטנה, ומתחילה מן התגופפות לשונות, שיניים, שפתיים, ואנחנו ממש בולעים אחד את השניה בלהט הנשיקה הזו האסורה, המעוררת.
בלי לשים לב, אנחנו שנינו מחפשים איזו נקודה להתמקם בה, כי הרגליים כבר כושלות ואנחנו מתמוטטים לעשב, לאדמה. העשב קצת לח מצינת הערב, ואתה פורש את הז׳קט אופנועים שלך כמו שמיכה על העשב, ואנחנו ממשיכים להתגושש עם לשונותינו, בזמן שהידיים מתחילות בחיפזון לחקור, להידחף מתחת לקצוות בגדים, לנסות להגיע אל הבשר, לגעת בגוף.
קבענו לבירה, כשבעצם לא ממש היה לנו זמן, ככה בירה של חברים, בקטנה, על הדרך. אני אחרי יום עבודה מתיש, ולפני משמרת ילדים, והוא גם אחרי יום עמוס. הוא מגולל את חוויות היום, כשאני מפליגה הלאה במחשבותיי, די, שייגמר כבר המונדיאל הארור הזה. הגבר שלי דבוק למסך, והגבר ששותה איתי, צריך להזדרז, הוא הזמין חברים לצפות במשחק, והחברה שלו תחזור מאוחר, אז הוא צריך עוד לקפוץ לקצת קניות לכבוד האורחים.
אני והוא מכירים כבר שנים, ומדיי פעם מפלרטטים. ככה בחצי צחוק חצי אמת, מן פלירט כזה חברי, לא מזיק.
ישבנו באיזה בר, היה די עמוס, ונשארה רק פינה אחת לשבת בה באזור המעשנים, אז מצאנו את עצמו שוקעים בספה זוגית די קטנה, כזו שקשה לקום ממנה.
הבירה בכוסות כבר כמעט נגמרת, הוא עדיין מדבר. אותי כלום כבר לא מעניין, מרשה לעצמי פשוט להתבונן בו היטב.
לא גבר יפה במבט ראשון, אף קצת ׳יהודי׳ מדיי, קצת זיפים מאפירים. עוברת במבטי אל עבר זרועותיו, חזקות ומחוספסות. טוב, רואים שהוא נגר... שזוף. מפתיע, מתי הוא מספיק לתפוס שמש? אני כל כך לבנה...
עוברת לאט לאט למטה עם עיניי, בוחנת היטב את החזה, הבטן, ממ, נראה שיש למה לצפות, חושבת לעצמי. פתאום הוא השתתק. אולי קרא את המבטים שלי, אולי שמע את המחשבות בראשי, אנחנו ממש קרובים קצת ב׳טעות׳ ונראה שלאף אחד מאיתנו זה לא ממש מפריע. הוא שולח יד אל כוס הבירה שלו, ככה כאילו בטעות היד שלו מתחככת בזרוע שלי, ואני מצטמררת. משהה את מבטי עליו שוב, הפעם מיד לרגליים. חזקות, שריריות. שעירות במידה. מרימה מעט את מבטי, שוב לאזור חלציו. האם נדמה לי או שאני מזהה שם התרחשות? אני מסמיקה כנראה, מרגישה פתאום דופק ברקות וחום בלחיים. נראה לי שהתחושה שלי נכונה, כי פתאום הוא ממהר להזמין חשבון, נעמד, מסתדר ככה, ומושיט לי יד. צריכה טרמפ? יש לי עוד כמה דקות להקפיץ אותך.
אני אוחזת בידו ומתרוממת בקושי מהכורסא בה שקעתי, קצת מסוחררת, ובלי משים נשענתי עליו, מה שנהיה כמו מין חיבוק. אכן, יש התרחשות, מרגישה שהזין שלו קצת התקשה מעבר למכנס. גם אני מתחילה להרגיש גלי חום בלתי צפויים.
אה, טרמפ, טוב, טרמפ יהיה מעולה! למי יש כוח לאוטובוס בלחות הזו.
פתאום אני חושבת שאני בטח נראת כמו סמרטוט, השיער שלי התעלף מהלחות, הפנים שלי בורקות מרוב זיעה, והג׳ינס דבוק אליי! זוועה! הקיץ הזה הולך להיות קשה...
אנחנו הולכים מספר פסיעות לעבר טוסטוס שחונה בצד. הפתעה, לא ידעתי שעברת לדו? מה קרה לפיאט הקטנה שהייתה לך? התחשק לי להרגיש שוב קצת ילד, אתה עונה, אז חזרתי לטוסטוס. אתה מוציא קסדה נוספת ומושיט לי, אני מצחקקת, לא, מה פתאום, אין מצב, לא עליתי על דו גלגלי כבר שנים, ובפעם האחרונה שזה קרה חטפתי כוויה ענקית ברגל מהאגזוז. אין מצב.
את תדאגי, אני אסע לאט, כמה רגעים כולה, אל תפחדי....?
טוב, מהדקת את הקסדה לראשי, ועולה מאחוריו. הטוסטוס די קטן, אין במה להחזיק חוץ מאשר בגופו של הנהג שלפני.
מלכודת
אני אוחזת בו בעדינות, ככה בלי שזה יהיה ממש אינטימי ואנחנו מתחילים ליסוע.
הכבישים עמוסים, אנחנו מתקדמים באיטיות מצומת לצומת. הוא באמת משתדל ליסוע בזהירות. ואני מרגישה קצת יותר נינוחה.
נעצרים ברמזור. ידו אוחזת בזרועותי ומושכת אותי להדק את אחיזתו בו. ידו השניה נשלחת אחורה לעבר ירכי, והוא מתחיל ללטף את הירך שלי, אני מופתעת אבל מהופנטת. לא מעזה לזוז.
שוב צומת, שוב עומדים, ושוב מתחיל משחק הליטופים. הפעם היד שלו ממש לשה את הירך שלי, וידו השניה משחקת עם אצבעותי, ומושכת את ידי שסביב מותניו, לכיוון האגן שלו, לכיוןן הזין שלו. אני מתיישרת מרוב מבוכה, והוא דווקא נהנה מהשינוי של התנוחה, מחכך בי את גבו, וזה מזכיר לי שבעצם שדיי הכבדים צמודים אליו לגב כבר כל הנסיעה, ואני נצמדת אליו אף יותר, מרגישה איך שני השדיים שלי נמעכים נוכח גבו.
עכשיו, לשנינו כבר ברור שמשהו קורה, ושנינו כבר דרוכים לגמרי, הוא פתאום מציע ליסוע בקיצור דרך דרך הפארק. השתגעת? אני שואלת, אנחנו נדרוס איזה מתעמל בטעות, אבל הוא צוחק, שאפסיק לדאוג, ובזריזות חותך מהרחוב ויורד לשביל הולכי רגל שבתוך הפארק.
החשכה כבר ירדה, אנחנו על הטוסטוס בנסיעה איטית בתוך הפארק. עוברים ושבים מסתכלים עלינו בתדהמה, על החוצפה, ואנחנו מתעלמים מהם, עסוקים במשחק הליטופים וחיכוכים של גופים צמודים ומתחככים. פתאום הוא סוטה מהשביל לתוך אזור סבוך יותר, כמו מן חורשה, מאט, ומדומם מנוע.
לא אמרת שיש לך אורחים? שואלת אותו. יהיה בסדר, מה אכפת לך? זה מה שמדאיג אותך עכשיו? הוא עוזר לי לקום מהטוסטוס, ונעמד קרוב אלי, מצמיד אותי לחיבוק, אבל זה חיבוק מתריס, של אגן לאגן....
אני תוהה מה לעזאזל קורה, אבל מוצאת את עצמי שוקעת לתוך זרועותיו, נענית לחום שממיס אותי מבפנים, ומתמסרת למגע של הלשון שלו שמשרטטת קווים במורד הלחי שלי, בקו הלסת, בצוואר, וממנו עולה בהחלטיות אל עבר שפתיי. שפתיי כבר פשוקות מעצמן, והלשון שלו מחליקה בתובענות פנימה.
בשרנית, גדולה ורחבה. אני מופתעת מהלשון שלו שחוקרת את חלל הפה שלי, ומיד מבהירה לו שגם לי יש לשון לא קטנה, ומתחילה מן התגופפות לשונות, שיניים, שפתיים, ואנחנו ממש בולעים אחד את השניה בלהט הנשיקה הזו האסורה, המעוררת.
בלי לשים לב, אנחנו שנינו מחפשים איזו נקודה להתמקם בה, כי הרגליים כבר כושלות ואנחנו מתמוטטים לעשב, לאדמה. העשב קצת לח מצינת הערב, ואתה פורש את הז׳קט אופנועים שלך כמו שמיכה על העשב, ואנחנו ממשיכים להתגושש עם לשונותינו, בזמן שהידיים מתחילות בחיפזון לחקור, להידחף מתחת לקצוות בגדים, לנסות להגיע אל הבשר, לגעת בגוף.