חלום
בלילה חלמתי חלום. ואפשר היה זה סיוט? סיוט אמור לצאת ולעלות מהלא-מודע אל המודע, נושא באמתחתו בהלה ואי-נעימות, על-מנת להעניש או להפחיד אותי. ואילו עלי נקרה בלילה חיזיון שסחף אותי בתזזית של אושר. אם אני חושב על כך כעל סיוט, הרי זה משום שבשונה מחלומות רגילים, המופיעים ונעלמים כצל עובר, זה האחד חרת בי רישומים עזים וברורים, ועודנו רוחש בתוכי, ואינו נמוג. בחלומי, ראיתי כי נפלה מצודתו האחרונה של האויב. והוא, האוייב – שמדי יום מאז ילדותי (ואולי אף לפני כן) הציק לי כל כך – מת. כן, נשבע לכם, במו-עיני חזיתי בו ספון בתיבת-עץ, מוטל לחפירה ומכוסה באדמה בוצית המהולה בסיד. נכחתי בבית העלמין יחד עם חבורה של אבלים לבושי-שחורים, שאת פני איש מהם – להוציא את עצמי, החבוק על ידי אני – לא ראיתי בבירור. מבית העלמין עברנו אני ועצמי, כך בחלום, למכונית שהובילה אותנו הביתה (איה אותו בית, נותר לי רק לתהות). במשך כל הנסיעה הארוכה, לא נאמרה, ולו מילה אחת, ביני לבין עצמי. ישבנו כנוסים זה בזה, מניחים לשנות התוהו, חסרות הפשר, שהשחית לנו האוייב העריץ בנוכחותו, להתמוסס עד ליסודותיהן הכימיים. איני יודע במדוייק כיצד חש עצמי, אך אני חשתי כדרך שהאדמה ודאי חשה בעת שבוץ החורף מפנה מקום למחזור חדש של צמחייה וירק. לבי מתכווץ בציפייה לבאות. אותה חמימות שהציפה אותי מן הסתם הציפה את עצמי גם כן. כרגיל בחלומות, כך שיערתי, על סמך זרמת-רגש שאיננה מופנית במפורש כבחיים עצמם, אך ממשית לא-פחות. במבט גנוב אחד ששלחתי בחשאי אל פני עצמי, הצוננות כמעה, וצדתי בזווית פיו חיוך רפה, שטיפס ועלה במהירות לעבר עיניו הקורנות. אלמלא נוכחותו של הנהג (מטושטש-פנים כשאר המשתתפים בלוויה), אפשר והייתי מנסה, אודה ולא אבוש, לחבק את עצמי משמחה. מבולבלים משנכנסו.
בלילה חלמתי חלום. ואפשר היה זה סיוט? סיוט אמור לצאת ולעלות מהלא-מודע אל המודע, נושא באמתחתו בהלה ואי-נעימות, על-מנת להעניש או להפחיד אותי. ואילו עלי נקרה בלילה חיזיון שסחף אותי בתזזית של אושר. אם אני חושב על כך כעל סיוט, הרי זה משום שבשונה מחלומות רגילים, המופיעים ונעלמים כצל עובר, זה האחד חרת בי רישומים עזים וברורים, ועודנו רוחש בתוכי, ואינו נמוג. בחלומי, ראיתי כי נפלה מצודתו האחרונה של האויב. והוא, האוייב – שמדי יום מאז ילדותי (ואולי אף לפני כן) הציק לי כל כך – מת. כן, נשבע לכם, במו-עיני חזיתי בו ספון בתיבת-עץ, מוטל לחפירה ומכוסה באדמה בוצית המהולה בסיד. נכחתי בבית העלמין יחד עם חבורה של אבלים לבושי-שחורים, שאת פני איש מהם – להוציא את עצמי, החבוק על ידי אני – לא ראיתי בבירור. מבית העלמין עברנו אני ועצמי, כך בחלום, למכונית שהובילה אותנו הביתה (איה אותו בית, נותר לי רק לתהות). במשך כל הנסיעה הארוכה, לא נאמרה, ולו מילה אחת, ביני לבין עצמי. ישבנו כנוסים זה בזה, מניחים לשנות התוהו, חסרות הפשר, שהשחית לנו האוייב העריץ בנוכחותו, להתמוסס עד ליסודותיהן הכימיים. איני יודע במדוייק כיצד חש עצמי, אך אני חשתי כדרך שהאדמה ודאי חשה בעת שבוץ החורף מפנה מקום למחזור חדש של צמחייה וירק. לבי מתכווץ בציפייה לבאות. אותה חמימות שהציפה אותי מן הסתם הציפה את עצמי גם כן. כרגיל בחלומות, כך שיערתי, על סמך זרמת-רגש שאיננה מופנית במפורש כבחיים עצמם, אך ממשית לא-פחות. במבט גנוב אחד ששלחתי בחשאי אל פני עצמי, הצוננות כמעה, וצדתי בזווית פיו חיוך רפה, שטיפס ועלה במהירות לעבר עיניו הקורנות. אלמלא נוכחותו של הנהג (מטושטש-פנים כשאר המשתתפים בלוויה), אפשר והייתי מנסה, אודה ולא אבוש, לחבק את עצמי משמחה. מבולבלים משנכנסו.
