חלום שלי..
בוקר טוף לי! אני אכתוב את זה לפני שאני אשכח.... ---------------------השנה היא שנה כולשהי לפני שהיתה מדינת ישראל פה. המצב הביטחוני הוא ערבים בכל מקום, בעיקר בירושלים, היהודים נתונים תחת השפעתם וסגורים במקומות קבועים מראש... כמו גטו אבל בלי להרוג! אני ילדה קטנה שב בערך שש, אמי יושבת בתא הקטן שהערבים הביאו לנו ומספרת לי את האגדה על ה"מחתרת" האגדית: "היהודים שרוצים להקים פה מדינה יהודית, להשתלט על הערבים, ולהחזיר את רחובות הארץ ליהודים, שילדים קטנים כמוך לא יפחדו ללכת לבית הכנסת! המחתרת סודית מאוד ומי שינסה טוב טוב יצליח לגלות אותה, היא חבויה בין הפרטים הקטנים, צריך לחפש טוב מאוד כדי למצוא אותה!" מאז עברו כך וכך שנים ואני כבר בת 16, הערבים הרגו את כל משפחתי חוץ מאחי הקטן! החלטתי לצאת ולחפש את המחתרת! הרבה אמרו לי שהיא לא אגדה, ואני אמצא אותה! אני נחושה בדעתי!! אז התחפשתי לנזירה (עם נוצרים לא היתה אז בעיה...) ולקחתי את אחי הקטן והגעתי לארמון הגדול! שאחריו לא ראו כלום!!! כל כך עצום, הייתי בטוחה שאחריו יש את ירושלים החלוצה! מן אינטואיציה כזאת, כל אחד מכיר... הלילה אחי הקטן היה כבר מאוד רעב, הלכתי לפרדס לקטוף לו תפוז, אך בדרך צלפים (כן... צלפים בכל מקום. שומרים על היהודים שלא יברחו) ראו אותי... שאלו אותי מה רצוני פה, התחלתי לגמגם אבל אז חשבתי לעצמי שזה לא מה שיעצור אותי! לחשוב כמו אנשי המחתרת האגדית!! "א.. א.. א.. אני נזירה, באתי להציל ילדים רעבים... אתה מוכן להיות נדיב ולהרשות לי לקטוף כמה תפוזים בלי לדווח עלי? תעשה חסד עם האלוהים!" אוווווו (הקהל האמריקאי הממוצע....) איך אפשר לעמוד בפני דבר כזה! אני ואחי אכלנו... "תלך לישון, מחר אתה צריך לחשוב טוב חכם שלי... איך נמצא את המחתרת, אפילו אני לא יודעת מה שמה! ומה מיקומה... אתה זוכר את מה שאמא סיפרה לנו? להתמקד בפרטים הקטנים!" *צילצול טלפון... לא בחלום! במציאות!!! מי מתקשר? מה השעה? 11... בעעעעעע.... לא כל כך כיף להתעורר מחלום כזה... ובעיקר לא באמצע הלילה!* הלכנו בבוקר למבצר/הארמון העתיק, הסתובבנו הלוך ושוב ולא מצאנו פתח, ופתאום ראיתי משהו חרוט למטה ליד הרגל שלי... על הקיר העתיק "מידוהיל ורזחוי ניטסלף תובוחר"... נו נראה אם תצליחו לפאנח... אפילו בחלום זה היה קשה.. ת´אמת אני לא אגנוב לכאילו אחי הקטן את הקרדיט... כי הוא הצליח! קוראים הפוך וזה מה שיוצא "רחובות פלסטין יוחזרו ליהודים" וברגע שקראנו את זה.. קצת בקול בגלל ההתרגשות שאכן המחתרת קיימת, לא היינו צריכים לעשות יותר! דלת קטנה נפתחה והובילה למעבר תת קרקעי כזה... הכל בכזאת סודיות.... *אני הולכת לאכול... אני אחזור אחר כך* (חזרתי, מצטערת אני ממש מפוצצת ואין לי כוח לכתוב אז אני אסיים אחרי זה... אולי זה לא נשמע כל כך מרגש אבל אני יכולה להגיד לכם שקמתי מדמעות... זה היה יותר פעולה מסרטי פעולה, יותר מרגש מלגעת באושר, יותר רומנטי מדרמה וגרג, יותר מטורף מחלומות בהקיציס, יותר מפוצץ מהחיזבללה! או שלא.... אני אמשיך אחר כך...
בוקר טוף לי! אני אכתוב את זה לפני שאני אשכח.... ---------------------השנה היא שנה כולשהי לפני שהיתה מדינת ישראל פה. המצב הביטחוני הוא ערבים בכל מקום, בעיקר בירושלים, היהודים נתונים תחת השפעתם וסגורים במקומות קבועים מראש... כמו גטו אבל בלי להרוג! אני ילדה קטנה שב בערך שש, אמי יושבת בתא הקטן שהערבים הביאו לנו ומספרת לי את האגדה על ה"מחתרת" האגדית: "היהודים שרוצים להקים פה מדינה יהודית, להשתלט על הערבים, ולהחזיר את רחובות הארץ ליהודים, שילדים קטנים כמוך לא יפחדו ללכת לבית הכנסת! המחתרת סודית מאוד ומי שינסה טוב טוב יצליח לגלות אותה, היא חבויה בין הפרטים הקטנים, צריך לחפש טוב מאוד כדי למצוא אותה!" מאז עברו כך וכך שנים ואני כבר בת 16, הערבים הרגו את כל משפחתי חוץ מאחי הקטן! החלטתי לצאת ולחפש את המחתרת! הרבה אמרו לי שהיא לא אגדה, ואני אמצא אותה! אני נחושה בדעתי!! אז התחפשתי לנזירה (עם נוצרים לא היתה אז בעיה...) ולקחתי את אחי הקטן והגעתי לארמון הגדול! שאחריו לא ראו כלום!!! כל כך עצום, הייתי בטוחה שאחריו יש את ירושלים החלוצה! מן אינטואיציה כזאת, כל אחד מכיר... הלילה אחי הקטן היה כבר מאוד רעב, הלכתי לפרדס לקטוף לו תפוז, אך בדרך צלפים (כן... צלפים בכל מקום. שומרים על היהודים שלא יברחו) ראו אותי... שאלו אותי מה רצוני פה, התחלתי לגמגם אבל אז חשבתי לעצמי שזה לא מה שיעצור אותי! לחשוב כמו אנשי המחתרת האגדית!! "א.. א.. א.. אני נזירה, באתי להציל ילדים רעבים... אתה מוכן להיות נדיב ולהרשות לי לקטוף כמה תפוזים בלי לדווח עלי? תעשה חסד עם האלוהים!" אוווווו (הקהל האמריקאי הממוצע....) איך אפשר לעמוד בפני דבר כזה! אני ואחי אכלנו... "תלך לישון, מחר אתה צריך לחשוב טוב חכם שלי... איך נמצא את המחתרת, אפילו אני לא יודעת מה שמה! ומה מיקומה... אתה זוכר את מה שאמא סיפרה לנו? להתמקד בפרטים הקטנים!" *צילצול טלפון... לא בחלום! במציאות!!! מי מתקשר? מה השעה? 11... בעעעעעע.... לא כל כך כיף להתעורר מחלום כזה... ובעיקר לא באמצע הלילה!* הלכנו בבוקר למבצר/הארמון העתיק, הסתובבנו הלוך ושוב ולא מצאנו פתח, ופתאום ראיתי משהו חרוט למטה ליד הרגל שלי... על הקיר העתיק "מידוהיל ורזחוי ניטסלף תובוחר"... נו נראה אם תצליחו לפאנח... אפילו בחלום זה היה קשה.. ת´אמת אני לא אגנוב לכאילו אחי הקטן את הקרדיט... כי הוא הצליח! קוראים הפוך וזה מה שיוצא "רחובות פלסטין יוחזרו ליהודים" וברגע שקראנו את זה.. קצת בקול בגלל ההתרגשות שאכן המחתרת קיימת, לא היינו צריכים לעשות יותר! דלת קטנה נפתחה והובילה למעבר תת קרקעי כזה... הכל בכזאת סודיות.... *אני הולכת לאכול... אני אחזור אחר כך* (חזרתי, מצטערת אני ממש מפוצצת ואין לי כוח לכתוב אז אני אסיים אחרי זה... אולי זה לא נשמע כל כך מרגש אבל אני יכולה להגיד לכם שקמתי מדמעות... זה היה יותר פעולה מסרטי פעולה, יותר מרגש מלגעת באושר, יותר רומנטי מדרמה וגרג, יותר מטורף מחלומות בהקיציס, יותר מפוצץ מהחיזבללה! או שלא.... אני אמשיך אחר כך...