חלום שהיה לי.
אני בבית הספר, מסתובב. הבית ספר כודר מעט, והבנין מעט יותר גדול. כנראה יורד גשם בחוץ. אני ליד המכונת משקאות. שני ערסים רוסים באים עלי, אני מביט בקוצים של האחד, הוא נותן בי מבט מוזר. מי שהיה החבר הכי טוב שלי בא, ואומר לו לעזוב אותי. הערסים נותנים בי מבט של "משת"פ סופך קרב" כנראה, שזה מה שהם אמרו. אני מחפש את רכז המגמה לביוטכנולוגיה(שלא קיים בכלל) בכדי להגיש תלונה. אני מוצא את אחת המורות שלי, ושואל אותה איפה הוא. היא אומרת לי לחכות לו במשרד. אני נכנס למשרד, ששנמצא בפטיו של הבית ספר. הלדת נמצאת במקום שבמציאות יש קיר, והמשרד מרווח מאד, במציאות משרד בגודל הזה לא היה יכול להמצא בבית הספר. אני מסתובב מעט במשרד, ורואה תמונה שלו על השולחן, אני מסתיר אותה (כך שהפנים על השולחן). הוא אדם גבוהה, עם שיער קארה אפור. איך שאני הופך את התמונה הוא מופיע בדלת, ושואל אותי מה אני רוצה. אני מספר לו על האיום, והוא אומר שהוא יטפל בזה. אני עולה לקומה העליונה, והולך לחלק הנגדי של הבנין. יושבת שם אחת מהבנות מהשכבה שלי עם עוד ידידה. היא יושבת על מעקה הבטון, ואני אומר לה לרדת למטה, כי היא תיפול. היא אומרת לי שהיה בסדר, ושהיא מחזיקה את עצמה. אני מתישב, נשען על המעקה, ואני שומע את זו שאיתה אומרת: "אביבית! תיזהרי!". אני קם מהר, ורואה את אותה אביבית אוחזת ביד של חברתה, שנסה למנוע מאביבית לפול למטע. לפתע, המרחק למטה גדל, איכשהו. לפני שאני שם לב, אביבית נופלת למטה, באטיות. אני מוריד מהר את הראש, נשען על המעקה, כדי לא לראות את התרסקות. לידי יושב אחד שהיה איתי בחטיבה שנראה משושע למדי מהעסק, בעיקר מהתגובה שלי. דומה שכולם נראים מרוצים למדי מההתרסקות. אני נשאר ישוב כעשר דקות, תוהה איפה לעזאזל נמצאים אנשי מד"א, ונזכר שידידה שלי ממד"א בחול (היא באמת טסה באותו הזמן לאמריקה). אני אוזר אומץ, קם, ומביט. איפה שהיתה אמורה להיות ההתרסקות יש טקס, שמתחלף מהר מאד בחבורה של רקדני סביבון טורכים (או אולי סתם בלרינות בלבן) שרוקדים כמו פרחיםן מסתובבים וזזים, קדימה (שלי). אני הולך לימיני, ויש שם ארון, ובו ארגז. אני שולף מהארגז איזה כלי נשק מוזר, ואומר לחבר שלי שזו חרב גרזנית, ושזה דבר קטלני ביותר. אני תוהה איך אוחזים את הדבר הזה. אני מתעסק עם מה שנראה כמו ידית זמן מה, נצבט מעט, ואז מבין שהידית שבורה. אני מסתובב, ורואה כי המקום כבר לא דומה ממש לבית הספר. יש עדין את נקודת המבט ממנה נפלה אביבית, אבל המקום הפך פתאום לדירה. מולי יש דלת פתוח, ובוקע ממנה אור כחול. בחדר יושבים חן (הסאדוס), חבר שלי וידידה שלי. הם יושבים מחויכים מול המחשב. "וידה, בוא הנה שניה" אומר לי חבר שלי. אני מתקדם לעברו, מביט שניה התמונה. נגמר החלום.
אני בבית הספר, מסתובב. הבית ספר כודר מעט, והבנין מעט יותר גדול. כנראה יורד גשם בחוץ. אני ליד המכונת משקאות. שני ערסים רוסים באים עלי, אני מביט בקוצים של האחד, הוא נותן בי מבט מוזר. מי שהיה החבר הכי טוב שלי בא, ואומר לו לעזוב אותי. הערסים נותנים בי מבט של "משת"פ סופך קרב" כנראה, שזה מה שהם אמרו. אני מחפש את רכז המגמה לביוטכנולוגיה(שלא קיים בכלל) בכדי להגיש תלונה. אני מוצא את אחת המורות שלי, ושואל אותה איפה הוא. היא אומרת לי לחכות לו במשרד. אני נכנס למשרד, ששנמצא בפטיו של הבית ספר. הלדת נמצאת במקום שבמציאות יש קיר, והמשרד מרווח מאד, במציאות משרד בגודל הזה לא היה יכול להמצא בבית הספר. אני מסתובב מעט במשרד, ורואה תמונה שלו על השולחן, אני מסתיר אותה (כך שהפנים על השולחן). הוא אדם גבוהה, עם שיער קארה אפור. איך שאני הופך את התמונה הוא מופיע בדלת, ושואל אותי מה אני רוצה. אני מספר לו על האיום, והוא אומר שהוא יטפל בזה. אני עולה לקומה העליונה, והולך לחלק הנגדי של הבנין. יושבת שם אחת מהבנות מהשכבה שלי עם עוד ידידה. היא יושבת על מעקה הבטון, ואני אומר לה לרדת למטה, כי היא תיפול. היא אומרת לי שהיה בסדר, ושהיא מחזיקה את עצמה. אני מתישב, נשען על המעקה, ואני שומע את זו שאיתה אומרת: "אביבית! תיזהרי!". אני קם מהר, ורואה את אותה אביבית אוחזת ביד של חברתה, שנסה למנוע מאביבית לפול למטע. לפתע, המרחק למטה גדל, איכשהו. לפני שאני שם לב, אביבית נופלת למטה, באטיות. אני מוריד מהר את הראש, נשען על המעקה, כדי לא לראות את התרסקות. לידי יושב אחד שהיה איתי בחטיבה שנראה משושע למדי מהעסק, בעיקר מהתגובה שלי. דומה שכולם נראים מרוצים למדי מההתרסקות. אני נשאר ישוב כעשר דקות, תוהה איפה לעזאזל נמצאים אנשי מד"א, ונזכר שידידה שלי ממד"א בחול (היא באמת טסה באותו הזמן לאמריקה). אני אוזר אומץ, קם, ומביט. איפה שהיתה אמורה להיות ההתרסקות יש טקס, שמתחלף מהר מאד בחבורה של רקדני סביבון טורכים (או אולי סתם בלרינות בלבן) שרוקדים כמו פרחיםן מסתובבים וזזים, קדימה (שלי). אני הולך לימיני, ויש שם ארון, ובו ארגז. אני שולף מהארגז איזה כלי נשק מוזר, ואומר לחבר שלי שזו חרב גרזנית, ושזה דבר קטלני ביותר. אני תוהה איך אוחזים את הדבר הזה. אני מתעסק עם מה שנראה כמו ידית זמן מה, נצבט מעט, ואז מבין שהידית שבורה. אני מסתובב, ורואה כי המקום כבר לא דומה ממש לבית הספר. יש עדין את נקודת המבט ממנה נפלה אביבית, אבל המקום הפך פתאום לדירה. מולי יש דלת פתוח, ובוקע ממנה אור כחול. בחדר יושבים חן (הסאדוס), חבר שלי וידידה שלי. הם יושבים מחויכים מול המחשב. "וידה, בוא הנה שניה" אומר לי חבר שלי. אני מתקדם לעברו, מביט שניה התמונה. נגמר החלום.