חלום קטן
בפעמים שאני חולמת, אני לא זוכרת. מעניין שאת החלומות הגדולים של חיי השארתי איפה שהוא בצד. "על מה חלמת?" היא שאלה, אחרי שנרדמתי לצידה. "לא יודעת, ישנתי חזק מדי" והשנים חולפות, חלומות שחלמתי חלקם עשו את הדרך איתי, רק מחכים להתגשם, חלקם נשארו מאחור, מרחוק, כאילו יש עוד טעם לחלום חדש. "על מה חלמת?" הוא שאל, אחרי שחיבקתי אותו. "לא יודעת, כנראה שהרהרתי רחוק מדי". ויום אחר יום, דרך אחר דרך, כולם נופלים ורק הכוכבים עוד שם למעלה. אני אגדל כנראה, ואפתח את ליבי, ורק החלום יישאר שם. "על מה את חולמת, ילדה קטנה?" "על כלום, אמא, רק חשבתי עלייך."
בפעמים שאני חולמת, אני לא זוכרת. מעניין שאת החלומות הגדולים של חיי השארתי איפה שהוא בצד. "על מה חלמת?" היא שאלה, אחרי שנרדמתי לצידה. "לא יודעת, ישנתי חזק מדי" והשנים חולפות, חלומות שחלמתי חלקם עשו את הדרך איתי, רק מחכים להתגשם, חלקם נשארו מאחור, מרחוק, כאילו יש עוד טעם לחלום חדש. "על מה חלמת?" הוא שאל, אחרי שחיבקתי אותו. "לא יודעת, כנראה שהרהרתי רחוק מדי". ויום אחר יום, דרך אחר דרך, כולם נופלים ורק הכוכבים עוד שם למעלה. אני אגדל כנראה, ואפתח את ליבי, ורק החלום יישאר שם. "על מה את חולמת, ילדה קטנה?" "על כלום, אמא, רק חשבתי עלייך."
ככה זה. לילה שמזמן לא היה לי. לילה של נדודים שבו סופרים את הכוכבים, ומחכים לבוקר. לילה מוזר כזה, מלא באופטימיות. מלא באהבה. לילות שכאלה תמיד גורמים לי לחפש מה עבר עליי אז, ולשאול למה החיפוש הזה. למה אני לא יכולה לסלוח לעצמי על שהייתי ככה. אולי כי מרגישה שאיבדתי משהו. אז איבדתי. איבדתי המון אנשים שבהם לא יכולתי לבטוח. איבדתי את עצמי בתהליך. ולקח לי הרבה זמן עד שמצאתי פיסות שעזרו לי למצוא את עצמי. לקח לי הרבה שנים באמת לעמוד מול עצמי, ולומר שאני אוהבת. אבל המראה הזו כנראה מזכירה לי את הימים ההם. הימים בהם לא ידעתי כלום, והרגשתי שאני כלום. כנראה שאצטרך לעבוד על זה. ואני מתחילה לדמוע, וכנראה זה זמן להפסיק, אבל היד מקישה, ואני כמו חיילת מקשיבה. מעולם לא הייתי חיילת, אז אקשיב לה. ואוגרים כאן עושים כאן קולות, ודגים כאן שותקים, ומישהי דיברה איתי על הכלב שלה, ואני דיברתי על מיסטי שלי. והגעגוע לכלבה שהיתה פעם החברה היחידה בא אליי. ועוד כמה דקות, אלך לחדרי, שמסביבי דולפין, ונמר ואריה, ופילים, וצדפים של ים, וריח של ארץ רחוקה ממני יעטוף אותי לפני השינה. ולא כל כך אוהבת ללכת לישון, שלא ממש עייפה, כי המחשבות שבאות מעירות אותי בעצמם. אבל כנראה אעשה זאת, ואחשוב על מי שבחיי, ועל מה שבחיי, והשינויים שעשיתי מאז אותם משחקים מול המראה של סבתא לפני שנים. ומחר נקום, כנראה מאוחר, בגלל ההשראה שתקפה אותי כאן, ואתחיל ללמוד, ואזכור, שגם אם היה רע, עכשיו דווקא טוב. בחיוך, שקצת עייף, שקצת תוהה, שהרבה אני. שני.