חלום כחול
אני מסתובבת ככה כבר כמה ימים. מבחוץ הכל רגיל, רצה מהבית לעבודה ושוב ילדים, שיעורי בית, ארוחת ערב, מקלחות, מתמוטטת למיטה, וחוזר חלילה.
אבל בפנים,
בפנים אני על אש גבוהה,
שבוערת,
מאכלת,
בפנים תכף תהיה רעידת אדמה והכל יתמוטט, יבלע לתוך הבור שהולך ונפער בתוכי.
כל מה שרציתי היתה הכתף שלו, להניח עליה את הראש לכמה רגעים, לעצום עיניים ולרוקן את המחשבות,
כולן,
פשוט לכבות מנועים,
ולשקוט.
אז חייגתי.
הקול שלי הסגיר אותי, או שסתם התגעגע, כך או כך, סיכמנו שאקפוץ אליו לעבודה לביקור קצרצר, כוס קפה וסיגריה לשחרר קצת קיטור, או סתם לשתוק ולקבל חיבוק.
באתי אליו לנגריה באיזו אמתלה, בסוף יום העבודה, עייפה וטרוטת עיניים.
הוא היה עסוק מאד, והיו לו עוד כמה עיניינים לסגור, וחיכה לאיזה משלוח, אבל
חיבוק חזק קצר כזה, קצת גברי.
נשיקה על הלחי.
ומבט עמוק בעיניים.
סוקר מכף רגל ועד ראש, הוא הזמין אותי פנימה, לשבת איתו במשרד המאולתר שבעומק ההאנגר הגדול אפוף ריח של נסורת טריה.
חילק כמה הוראות אחרונות לשניים שעוד שקדו על עבודתם, והגיע כשהוא אוחז בספל תה שהכין עבורי. התישבנו בריחוק מה על הספה המהוהה שבמשרד, נזהרים שלא להתקרב, ושוחחנו בשקט. מדי פעם הוא הושיט את ידו ואחז באצבעותי, ואז שב ונסוג, נזכר איפה אנחנו בעצם ומי יכול לראות והביט בי בעיניו הכהות, כמתנצל על כך שאינו יכול לאסוף אותי בזרועותיו לנשיקה ארוכה.
לגמתי מהתה, שוחחנו עוד זמן מה, והוא קם פתאום לחוץ, שחייב לקפוץ לכמה רגעים להביא משהו, ואם בא לי להמתין, אז תוך 20 דקות לכל היותר הוא יחזור ונוכל להמשיך ולשוחח.
התלבטתי אם להישאר או לחתוך כבר הביתה, אך כאב ראש שפילח את ראשי כסכין בין רקותי הקשה עלי להחליט.
׳תשארי כאן עוד קצת, תעצי עיניים לכמה רגעים, אני קופץ ואביא לך איזה כדור, ממילא לא תצליחי לנהוג ככה!׳ אמר, ואני נכנעתי.
נשארתי.
חלצתי נעליים, נשכבתי על צידי על הספה, ראשי נח על מסעד היד, ומלמלתי לו ׳סע לשלום׳ ועצמתי את עיני.
הקצתי פתאום, מבולבלת מעט לתוך הדממה ששררה בנגריה. כולם כבר הלכו, כל האורות כבויים, ורעש המכונות פסק.
הצצתי לרגע בשעון ועצמתי עיניים בשנית.
רחש כל שהוא חדר לתודעתי.
הזדקפתי.
אני לבד, ודממה עוטפת מכל העברים.
מציצה שוב בשעון, 20 דקות חלפו מזמן.
כאב הראש כה חזק שאני שבה לעצום את עיני, מגששת אחרי כוס התה שכבר התקרר מזמן, ולוגמת אותו, צמאה.
נזרקת שוב,
משנה תנוחה,
נרדמת.
מקיצה שוב.
אני על הבטן, ידי פרושות לצדדים.
מגע ידיים שמלטפות את רגלי חדר אלי דרך דוק הערפל.
עיני עדיין עצומות אך מגע הידיים כה מוחשי, שאני חושדת שאולי אני בעיצומו של חלום.
הידיים עולות לאט, במעלה הירך לעבר שיפולי העכוז, בתנועות קצובות ומעגליות, ושוב גולשות במורד הירך בואכה השוקיים והקרסוליים החשופים.
אני מלקקת את שפתי היבשות.
ידיים נדחקות מתחת אגני, פורמות ביעילות את הכפתור והרוכסן, ואז מקלפות ממני בנחישות את הג׳ינס והתחתון יחד, כמקשה אחת, סנטימטר אחרי סנטימטר חושפות את עורי הלבן הבוהק באור החיוור שחודר למשרד.
משהושלמה המשימה, נזרק המכנס לרצפה, ורעש של חגורה נפתחת ומכנס מופשל נשמע בעקבותיה.
אני מסתובבת ככה כבר כמה ימים. מבחוץ הכל רגיל, רצה מהבית לעבודה ושוב ילדים, שיעורי בית, ארוחת ערב, מקלחות, מתמוטטת למיטה, וחוזר חלילה.
אבל בפנים,
בפנים אני על אש גבוהה,
שבוערת,
מאכלת,
בפנים תכף תהיה רעידת אדמה והכל יתמוטט, יבלע לתוך הבור שהולך ונפער בתוכי.
כל מה שרציתי היתה הכתף שלו, להניח עליה את הראש לכמה רגעים, לעצום עיניים ולרוקן את המחשבות,
כולן,
פשוט לכבות מנועים,
ולשקוט.
אז חייגתי.
הקול שלי הסגיר אותי, או שסתם התגעגע, כך או כך, סיכמנו שאקפוץ אליו לעבודה לביקור קצרצר, כוס קפה וסיגריה לשחרר קצת קיטור, או סתם לשתוק ולקבל חיבוק.
באתי אליו לנגריה באיזו אמתלה, בסוף יום העבודה, עייפה וטרוטת עיניים.
הוא היה עסוק מאד, והיו לו עוד כמה עיניינים לסגור, וחיכה לאיזה משלוח, אבל
חיבוק חזק קצר כזה, קצת גברי.
נשיקה על הלחי.
ומבט עמוק בעיניים.
סוקר מכף רגל ועד ראש, הוא הזמין אותי פנימה, לשבת איתו במשרד המאולתר שבעומק ההאנגר הגדול אפוף ריח של נסורת טריה.
חילק כמה הוראות אחרונות לשניים שעוד שקדו על עבודתם, והגיע כשהוא אוחז בספל תה שהכין עבורי. התישבנו בריחוק מה על הספה המהוהה שבמשרד, נזהרים שלא להתקרב, ושוחחנו בשקט. מדי פעם הוא הושיט את ידו ואחז באצבעותי, ואז שב ונסוג, נזכר איפה אנחנו בעצם ומי יכול לראות והביט בי בעיניו הכהות, כמתנצל על כך שאינו יכול לאסוף אותי בזרועותיו לנשיקה ארוכה.
לגמתי מהתה, שוחחנו עוד זמן מה, והוא קם פתאום לחוץ, שחייב לקפוץ לכמה רגעים להביא משהו, ואם בא לי להמתין, אז תוך 20 דקות לכל היותר הוא יחזור ונוכל להמשיך ולשוחח.
התלבטתי אם להישאר או לחתוך כבר הביתה, אך כאב ראש שפילח את ראשי כסכין בין רקותי הקשה עלי להחליט.
׳תשארי כאן עוד קצת, תעצי עיניים לכמה רגעים, אני קופץ ואביא לך איזה כדור, ממילא לא תצליחי לנהוג ככה!׳ אמר, ואני נכנעתי.
נשארתי.
חלצתי נעליים, נשכבתי על צידי על הספה, ראשי נח על מסעד היד, ומלמלתי לו ׳סע לשלום׳ ועצמתי את עיני.
הקצתי פתאום, מבולבלת מעט לתוך הדממה ששררה בנגריה. כולם כבר הלכו, כל האורות כבויים, ורעש המכונות פסק.
הצצתי לרגע בשעון ועצמתי עיניים בשנית.
רחש כל שהוא חדר לתודעתי.
הזדקפתי.
אני לבד, ודממה עוטפת מכל העברים.
מציצה שוב בשעון, 20 דקות חלפו מזמן.
כאב הראש כה חזק שאני שבה לעצום את עיני, מגששת אחרי כוס התה שכבר התקרר מזמן, ולוגמת אותו, צמאה.
נזרקת שוב,
משנה תנוחה,
נרדמת.
מקיצה שוב.
אני על הבטן, ידי פרושות לצדדים.
מגע ידיים שמלטפות את רגלי חדר אלי דרך דוק הערפל.
עיני עדיין עצומות אך מגע הידיים כה מוחשי, שאני חושדת שאולי אני בעיצומו של חלום.
הידיים עולות לאט, במעלה הירך לעבר שיפולי העכוז, בתנועות קצובות ומעגליות, ושוב גולשות במורד הירך בואכה השוקיים והקרסוליים החשופים.
אני מלקקת את שפתי היבשות.
ידיים נדחקות מתחת אגני, פורמות ביעילות את הכפתור והרוכסן, ואז מקלפות ממני בנחישות את הג׳ינס והתחתון יחד, כמקשה אחת, סנטימטר אחרי סנטימטר חושפות את עורי הלבן הבוהק באור החיוור שחודר למשרד.
משהושלמה המשימה, נזרק המכנס לרצפה, ורעש של חגורה נפתחת ומכנס מופשל נשמע בעקבותיה.
