חלום ארוך
שלום... אני מישל. אני זוכרת בדר"כ חולומות שלי בצורה מפורטת ביותר... אשמח לפירוש, אפילו שזה מאוד ארוך... תודה. החלום הולך ככה:אני הולכת לישון, אחרי שאני חוזרת מטיול ארוך מאוד, ומעייף מאוד. אחרי כמה זמן יש צילצול טלפון ואמא שלי עונה. היא מביאה לי את הטלפון האפור שיש לנו (הוא כבר לא שחור), ואני עונה "הלו" זאת יסמין. היא אומרת משהו, ואני לא מקשיבה, כי אני חצי ישנה. אני לוחצת על הכפתור האפור של האוף אחרי שאני מסיימת את השיחה, וחוזרת לישון. אני מתעוררת אחרי המון זמן, ויש לי תחושה משונה ביותר. ישנתי הרבה מאוד. אני יוצאת החוצה וכולם מסתכלים עליי. הבית שלי פתאום נורא מוזר החלל שיש לי בתור סלון, הוא ענק, והכל כמו בבתים של הממש עשירים שמתאימים צבעים וכל זה. בחדר שלי כל הרהיטים לבנים, והשטיח כחול, וכל הסדינים מסודרים, והמגבת על המתלה. כמו בקטלוג. וכך גם בכל הבית. זה מפחיד אותי מאוד. אני שואלת "כמה זמן ישנתי?" ואף אחד לא עונה (רק אמא, אבא, אחותי ואני שם). אז אני שואלת "מה התאריך?" ואמא שלי עונה לי "8 ביוני" ואני ממש בשוק. אני מחשבת לעצמי כמה ישנתי. הלכתי לישון ב24 בספטמבר, זה אומר שישנתי 10 חודשים! אני צועקת "למה לא הערתם אותי??" ואמא שלי אומרת "זאת הייתה מחלה, לא יכולנו." ומיד לקחתי את הטלפון והתקשרתי לחברה הכי טובה שלי, טל. "הלו" אמא שלה ענתה לי (לפלאפון) והיא מיד אמרה "שניה, טל כבר מתקשרת אליך" ומיד היה לי טלפון ממנה. "הלו" היא אמרה. "טל, אחותי! מה נשמע? יו, איך אני מתגעגעת אליך... ואל אוריה, וגל, וזמר, ותמר, ועדי וים! אני לא מאמינה שישנתי 10 חודשים. הפסדתי כל כך הרבה דברים! אני ממש עצובה.... הפסדתי את היומולדת שלי, ושלך ושל אוריה, ושל ים, ושל כולם! ושהפסדתי את כל החומר הלימודי. ותכננתי לעבוד בחופש, אבל עכשיו אני לא אוכל, כי אני אצטרך להשלים חומר!" "היי תהל, כן. נו, אז תבואי מחר לבי"ס?" והיא אומרת את זה באדישות יתרה. "כן, אני באה" ואני מנתקת. למחרת, אני מתעוררת, לובשת משהו שאני בוחרת מהארון הענק שלי שמפוצץ בבגדים, ונוסעת בהסעה לבי"ס (דבר מוזר, מפני שהבי"ס מאוד קרוב לבית שלי, ואני הולכת תמיד ברגל). פתאום יש לי פרספקטיבה מהמרפסת שלי, ואני רואה מלא אנשים מהנוער העובד עם החולצות הכחולות שלהם אבל הם לא מהסניף שלי, מהרצליה. ובחולצות שלהם, יש את הסמל באלכסון על החולצה ולא על הכיס בצד ימין. אני שוב באוטובוס, וכל האנשים מהנוער העובד עולים עליו. כולם מתיישבים מסביבי ולידי. בהתחלה אני נבוכה. אבל אז, גיל הקומונר מהסניף שלי בהרצליה עולה על האוטובוס ומתיישב מושב לפני ומסתובב אליי. יש לידו מישהי עם שיער שחור. ובמושב לידי, מתיישב איזה בן עם הרבה אגו. הוא פרוע כזה. אבל אני לא מתייחסת אליו. אני מתמקדת במקום באחת שיושבת ליד גיל. אני לוחצת לה את היד וגם לגיל (יש לי מנהג, שאני לוחצת לכל העולם ידיים, גם אם הוא מכיר אותי. כי זה מאוד מצחיק. קצת פתאטי). ואז היא אומרת לי "גם את עושה את זה לוחצת לאנשים ידיים? גם אני!" ואני נורא מתלהבת מזה, ואנחנו מתחילות להחליף סוגי לחיצות ידיים. עם הוספת יד, עם טפיחת שכם, וכל הדברים האלה. זה נורא מצחיק אתנו, ואנחנו ממש מתחברות. פתאום טל עולה על האוטובוס, ואנחנו מתחבקות "שלום טל! מה נשמע? אני מתה עלייך!" והיא מתיישבת לידי, ואנחנו מדברות. האוטובוס מגיע לבי"ס, ואני יורדת. אני רואה שאוריה הייתה כל הזמן באוטובוס והיא לא אמרה לי שלום אז אני אומרת לה "אוריה, שלום! מה העניינים?" והיא אומרת לי "אני לא מדברת איתך, אני כועסת עלייך". "מה? אבל מה עשיתי" "לפני חמישה חודשים, התעוררת קצת ,ואמרת לי משהו נורא מעליב" "אני לא זוכרת שוב דבר, את לא צריכה להישאר כועסת. בטח פשוט הייתי עייפה. תסלחי לי בבקשה." פתאום גל באה והיא כאילו לוקחת את הצד של אוריה. היא אומרת משהו מקניט ומעליב כזה וזה נורא ילדותי מצידה וגם קצת מצידי. אנחנו נכנסות בשער ותמר אומרת "גל, תרגעי, זה ממש לא אשמתה!" ואני קצת שמחה בלב, כי אני מאוד מעריכה את הדעה של תמר. ואז אני נכנסת לבי" ורואה את זמר, ואני רצה אליה, ומחבקת אותה. יש לה מכנסיים ממש מגניבות. ושיער ארוך (זה ממש מכוער). ואני נזכרת כמה זה עצוב שהפסדתי 10 חודשים בחיים שלי. הבי"ס פתאום ריק, ואני חברות שלי ודן וגיא (שאני כבר בכלל לא מסתובבת עם שני הטמבלים האלה) נכנסים לבי"ס עצמו. אנחנו הולכים במסדרון, ורואים את המורה יוצאת מאיזה חדר עם דלת כחולה מטאלית, והולכת באלכסון למזכירות. היא מחזיקה דף ואומרת "תיכנסו לחדר, והיא ציקח אותכם לכיתה שלכם, ומכניסה את הדף למזכירות ומביאה אותו למזכירה. היא נעלמת. אנחנו נכנסים לחדר הוא ענק. יש בו חלל ענקי, הוא לפחות 200 מטר לאורך ולרוחב. יש מין כדור כזה בגודל 2 מטר על מטר, ובתוכו יש 4 מושבים. אני, טל, אוריה (שכבר סלחה לי), וגל נכנסות לבפנים וכולם באים אחרינו ורואים שכבר עלינו אז הם מתיישבים על מין ריבוע כחול גדול מצופה בשטיח, ואומרים שהם כבר יקחו את הסבב הבא. אנחנו בתוך הכדור והוא לוקח אותנו למטה.... יש מין ריבועים כאלה, שקופים, אבל בלי זכוכית שזה כמו חדרים כאלה. ויש שם אופה, ומעצב אופנה. יש קריין שמסביר בקשר להכל. וכל הנסיעה היא כמו ברכבת הרים, מפחידה. אנחנו מתקרבים ממש קרוב לאופה, ואז מתרחקים. זה היה קרוב. יש לו הבעה מפחידה. אנחנו עולים בחזרה למעלה- ויש שם כדור דיסקו בגודל אגרוף. אני מוציאה יד מהכדור ולוקחת אותו. אני מדביקה אותו על המצח שלי ואומרת לטל "תראי איזה מגניב!" והיא אומרת "וואי, נכון!" והיא לוקחת אותו, ומדביקה על המצח שלה, אבל זה נדבק גם קצת לשיער, אז זה נופל לה לתחתונים, והיא מוציאה אתזה. וגיא מסתכל עליה, (היא בלי החצאית שהיא לבשה- רק עם תחתונים...) וגם דן. ואני אומרת לה "טל..!" ואז אני מתעוררת. זה סוף החלום. הוא מאוד מעניין. אם קראתם אותו עד עכשיו- תודה באמת לכם. זה דורש כוח רצון. מישל
שלום... אני מישל. אני זוכרת בדר"כ חולומות שלי בצורה מפורטת ביותר... אשמח לפירוש, אפילו שזה מאוד ארוך... תודה. החלום הולך ככה:אני הולכת לישון, אחרי שאני חוזרת מטיול ארוך מאוד, ומעייף מאוד. אחרי כמה זמן יש צילצול טלפון ואמא שלי עונה. היא מביאה לי את הטלפון האפור שיש לנו (הוא כבר לא שחור), ואני עונה "הלו" זאת יסמין. היא אומרת משהו, ואני לא מקשיבה, כי אני חצי ישנה. אני לוחצת על הכפתור האפור של האוף אחרי שאני מסיימת את השיחה, וחוזרת לישון. אני מתעוררת אחרי המון זמן, ויש לי תחושה משונה ביותר. ישנתי הרבה מאוד. אני יוצאת החוצה וכולם מסתכלים עליי. הבית שלי פתאום נורא מוזר החלל שיש לי בתור סלון, הוא ענק, והכל כמו בבתים של הממש עשירים שמתאימים צבעים וכל זה. בחדר שלי כל הרהיטים לבנים, והשטיח כחול, וכל הסדינים מסודרים, והמגבת על המתלה. כמו בקטלוג. וכך גם בכל הבית. זה מפחיד אותי מאוד. אני שואלת "כמה זמן ישנתי?" ואף אחד לא עונה (רק אמא, אבא, אחותי ואני שם). אז אני שואלת "מה התאריך?" ואמא שלי עונה לי "8 ביוני" ואני ממש בשוק. אני מחשבת לעצמי כמה ישנתי. הלכתי לישון ב24 בספטמבר, זה אומר שישנתי 10 חודשים! אני צועקת "למה לא הערתם אותי??" ואמא שלי אומרת "זאת הייתה מחלה, לא יכולנו." ומיד לקחתי את הטלפון והתקשרתי לחברה הכי טובה שלי, טל. "הלו" אמא שלה ענתה לי (לפלאפון) והיא מיד אמרה "שניה, טל כבר מתקשרת אליך" ומיד היה לי טלפון ממנה. "הלו" היא אמרה. "טל, אחותי! מה נשמע? יו, איך אני מתגעגעת אליך... ואל אוריה, וגל, וזמר, ותמר, ועדי וים! אני לא מאמינה שישנתי 10 חודשים. הפסדתי כל כך הרבה דברים! אני ממש עצובה.... הפסדתי את היומולדת שלי, ושלך ושל אוריה, ושל ים, ושל כולם! ושהפסדתי את כל החומר הלימודי. ותכננתי לעבוד בחופש, אבל עכשיו אני לא אוכל, כי אני אצטרך להשלים חומר!" "היי תהל, כן. נו, אז תבואי מחר לבי"ס?" והיא אומרת את זה באדישות יתרה. "כן, אני באה" ואני מנתקת. למחרת, אני מתעוררת, לובשת משהו שאני בוחרת מהארון הענק שלי שמפוצץ בבגדים, ונוסעת בהסעה לבי"ס (דבר מוזר, מפני שהבי"ס מאוד קרוב לבית שלי, ואני הולכת תמיד ברגל). פתאום יש לי פרספקטיבה מהמרפסת שלי, ואני רואה מלא אנשים מהנוער העובד עם החולצות הכחולות שלהם אבל הם לא מהסניף שלי, מהרצליה. ובחולצות שלהם, יש את הסמל באלכסון על החולצה ולא על הכיס בצד ימין. אני שוב באוטובוס, וכל האנשים מהנוער העובד עולים עליו. כולם מתיישבים מסביבי ולידי. בהתחלה אני נבוכה. אבל אז, גיל הקומונר מהסניף שלי בהרצליה עולה על האוטובוס ומתיישב מושב לפני ומסתובב אליי. יש לידו מישהי עם שיער שחור. ובמושב לידי, מתיישב איזה בן עם הרבה אגו. הוא פרוע כזה. אבל אני לא מתייחסת אליו. אני מתמקדת במקום באחת שיושבת ליד גיל. אני לוחצת לה את היד וגם לגיל (יש לי מנהג, שאני לוחצת לכל העולם ידיים, גם אם הוא מכיר אותי. כי זה מאוד מצחיק. קצת פתאטי). ואז היא אומרת לי "גם את עושה את זה לוחצת לאנשים ידיים? גם אני!" ואני נורא מתלהבת מזה, ואנחנו מתחילות להחליף סוגי לחיצות ידיים. עם הוספת יד, עם טפיחת שכם, וכל הדברים האלה. זה נורא מצחיק אתנו, ואנחנו ממש מתחברות. פתאום טל עולה על האוטובוס, ואנחנו מתחבקות "שלום טל! מה נשמע? אני מתה עלייך!" והיא מתיישבת לידי, ואנחנו מדברות. האוטובוס מגיע לבי"ס, ואני יורדת. אני רואה שאוריה הייתה כל הזמן באוטובוס והיא לא אמרה לי שלום אז אני אומרת לה "אוריה, שלום! מה העניינים?" והיא אומרת לי "אני לא מדברת איתך, אני כועסת עלייך". "מה? אבל מה עשיתי" "לפני חמישה חודשים, התעוררת קצת ,ואמרת לי משהו נורא מעליב" "אני לא זוכרת שוב דבר, את לא צריכה להישאר כועסת. בטח פשוט הייתי עייפה. תסלחי לי בבקשה." פתאום גל באה והיא כאילו לוקחת את הצד של אוריה. היא אומרת משהו מקניט ומעליב כזה וזה נורא ילדותי מצידה וגם קצת מצידי. אנחנו נכנסות בשער ותמר אומרת "גל, תרגעי, זה ממש לא אשמתה!" ואני קצת שמחה בלב, כי אני מאוד מעריכה את הדעה של תמר. ואז אני נכנסת לבי" ורואה את זמר, ואני רצה אליה, ומחבקת אותה. יש לה מכנסיים ממש מגניבות. ושיער ארוך (זה ממש מכוער). ואני נזכרת כמה זה עצוב שהפסדתי 10 חודשים בחיים שלי. הבי"ס פתאום ריק, ואני חברות שלי ודן וגיא (שאני כבר בכלל לא מסתובבת עם שני הטמבלים האלה) נכנסים לבי"ס עצמו. אנחנו הולכים במסדרון, ורואים את המורה יוצאת מאיזה חדר עם דלת כחולה מטאלית, והולכת באלכסון למזכירות. היא מחזיקה דף ואומרת "תיכנסו לחדר, והיא ציקח אותכם לכיתה שלכם, ומכניסה את הדף למזכירות ומביאה אותו למזכירה. היא נעלמת. אנחנו נכנסים לחדר הוא ענק. יש בו חלל ענקי, הוא לפחות 200 מטר לאורך ולרוחב. יש מין כדור כזה בגודל 2 מטר על מטר, ובתוכו יש 4 מושבים. אני, טל, אוריה (שכבר סלחה לי), וגל נכנסות לבפנים וכולם באים אחרינו ורואים שכבר עלינו אז הם מתיישבים על מין ריבוע כחול גדול מצופה בשטיח, ואומרים שהם כבר יקחו את הסבב הבא. אנחנו בתוך הכדור והוא לוקח אותנו למטה.... יש מין ריבועים כאלה, שקופים, אבל בלי זכוכית שזה כמו חדרים כאלה. ויש שם אופה, ומעצב אופנה. יש קריין שמסביר בקשר להכל. וכל הנסיעה היא כמו ברכבת הרים, מפחידה. אנחנו מתקרבים ממש קרוב לאופה, ואז מתרחקים. זה היה קרוב. יש לו הבעה מפחידה. אנחנו עולים בחזרה למעלה- ויש שם כדור דיסקו בגודל אגרוף. אני מוציאה יד מהכדור ולוקחת אותו. אני מדביקה אותו על המצח שלי ואומרת לטל "תראי איזה מגניב!" והיא אומרת "וואי, נכון!" והיא לוקחת אותו, ומדביקה על המצח שלה, אבל זה נדבק גם קצת לשיער, אז זה נופל לה לתחתונים, והיא מוציאה אתזה. וגיא מסתכל עליה, (היא בלי החצאית שהיא לבשה- רק עם תחתונים...) וגם דן. ואני אומרת לה "טל..!" ואז אני מתעוררת. זה סוף החלום. הוא מאוד מעניין. אם קראתם אותו עד עכשיו- תודה באמת לכם. זה דורש כוח רצון. מישל