רוב מה שקורה במשק לא אורגני קורה גם באורגני.
ההבדל העיקרי הוא שבאורגני לא משתמשים באנטיביוטיקה. בנוסף, בהרדוף לפחות (אין לי מושג אם יש רפת אורגנית אחרת של פרות) אין גדיעת קרניים ואין צריבת מספר.
כל השאר - הזרעה מלאכותית, הפרדת תינוקות, והחליבה עצמה - אותו הדבר.
גולת הכותרת בלינק השלישי.
כתבה מ-2006:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/429/749.html
"מרעות הורן, דוברת אנונימוס, נמסר: הפרות במשקי חלב אורגני סובלות מאותה התעללות בדיוק ממנה סובלות פרות במשקים רגילים. האידיאליזציה של הקשר בין הפרה לרפתן מסתירה מאחוריה התעללות שכוללת הפרדת צאצאים, חיתוכי גוף, ניפוח עטינים, שאיבה מכאנית מכאיבה, שוקים חשמליים, קריסה בטרם עת, ועוד"
תעשיית חלב העזים והכבשים (שנתפס כ"ביתי ואורגני")
http://anonymous.org.il/art576.html
וגולת הכותרת
- "שקר לבן", הכתבה המקיפה ביותר, שנעשתה ע"י כתבת 'הארץ' ששוטטה בכל הארץ, בכל סוגי הרפתות והדירים. קטעים נבחרים מהכותרת "אפשר בלי אנטיביוטיקה":
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1807145
"הפרה האורגנית ניזונה רק ממזון שגודל על פי החקלאות האורגנית. הרפת האורגנית ידידותית לסביבה, היא המקור לקומפוסט המשמש את החקלאות האורגנית”. על הקרטון: רישום רומנטי בשחור־לבן של פרה עם קרניים, ללא מספר צרוב ועם עטינים שלא מגיעים עד הרצפה. אני מחליטה לנסוע לגליל לראות במו עיני.
[...]
לפרות שנולדו בהרדוף באמת אין מספרים צרובים, ויש להן קרניים. הרפת עצמה נקייה. לא חם בה מדי. אין בה זבובים והיא לא מסריחה. לאט לאט הסקפטיות שלי נושרת.
[...]
פרה ממוצעת בהרדוף מניבה כ–10,500 ליטר לשנה, שזהו גם הממוצע באזור הזה של הארץ. העגלות מוזרעות בהזרעה מלאכותית בגיל 14 חודשים, כמו בשאר הרפתות. גם כאן תהליך ה”טיפוח הגנטי” שואף לייצור פרה מניבה וולדנית. אך הבדל אחד ניכר כבר לקראת ההמלטה הראשונה, בתקופה המכונה תקופת ה”ייבוש”. תקופת הייבוש היא הזמן הקודם להמלטה, שבו מפסיקים לחלוב את הפרה, ונותנים לה להתחזק לקראת ההמלטה. ברפתות רגילות תהליך הייבוש נעשה בעזרת אנטיביוטיקה. אבל בהרדוף, בהתאם לתקן האורגני, אין אנטיביוטיקה. הפרות חשופות להשפעתן של פחות תרופות, מבלי שהדבר ישפיע לרעה על יכולותיהן להתמודד עם דרישות הרפת.
כיום, אחרי ההמלטה, הפרות והעגלות מופרדות מיד. אבל בהרדוף מתכוונים לנסות בשנה הקרובה להשאיר חלק מהעגלות עם אמותיהן לתקופת־מה אחרי ההמלטה. קלגרד עוד לא בטוח מהו משך הזמן הנכון. אולי שבועיים, אולי פחות. היתרונות עבור הפרות, הוא מסביר, הם גם פסיכולוגיים וגם פיזיים. פסיכולוגיים משום שההפרדה היא טראומטית. “את צריכה לראות איך הפרה הולכת אחרי, כשאני מוביל את העגל החוצה”, מתאר קלגרד בלי כחל וסרק, “ופתאום אני סוגר עליה את השער, והיא נשארת המומה מהצד השני, בלי העגל שלה”.
השארת האם והעגל יחד תאפשר לפרה להניק את העגל, מה שלא קורה היום בשום רפת. כמובן שמדובר בהפסד כספי בשביל הרפת, שצריכה את החלב בשביל הצרכנים. אבל היתרון הפיזיולוגי שגלום בכך הוא שההנקה מכווצת את הרחם של הפרה, ממש כשם שהנקת תינוק מכווצת את הרחם של אשה שילדה. אם רחם הפרה יתכווץ בצורה טבעית יהיה פחות צורך בהתערבויות מלאכותיות כדי להשיג אותה תוצאה. אבל מבחינת הפרה ייתכן גם חיסרון. יכול להיות שהפרדת העגלה מאמה אחרי שבועיים תהיה להן קשה יותר. כפי שידגיש באוזני רונן בר מאנונימוס, כל עוד אנחנו פועלים על פי ההנחה שגורלן של הפרות להיוולד ולמות בשבי כדי לספק לנו מזון, שאלת טובת החיות נשאלת תמיד בעירבון מוגבל.
[...]גם בהרדוף הפרות לא יוצאות למרעה, וההסבר של קלגרד הוא “אין מרעה במדינות חמות, ועדיין חשוב שתהיה חקלאות אורגנית בכל מקום”.
[...] כמו בכל רפת, גם בהרדוף הזכרים נמכרים לשחיטה.
העגלות שנשארות זוכות לחיים קצת יותר טובים מאלה של עגלות ברפתות אחרות. ראשית, כמו שהזכרתי, לא צורבים להן מספר על הגוף. “ברור שזה תהליך כואב”, אומר קלגרד, שצריבת מספרים היתה חלק מהעבודה שלו במשך שנים. “ואני לא באמת צריך את זה. היום תג עם מספר על האוזן זה מספיק לחלוטין”. בין הפרות מסתובבות כמה שיש להן מספר על הגוף. אלו נקנו ממשקים אחרים, מסביר קלגרד.
מתוך אותה תפיסת עולם, בהרדוף גם מאפשרים לקרניים לצמוח. כשאני שואלת אם הגידוע שמתבצע ברפתות אחרות כואב, קלגרד נותן בי מבט ששואל אם אני חושבת לרגע שיש אפשרות אחרת. טילוף עדיין מתבצע בהרדוף בשיטה המטרידה של הפיכת החיה, אבל קלגרד כבר מתעניין בשיטה אגרסיבית פחות שבה מרימים את הפרה באוויר באמצעות רתמה, וכך משיגים גישה לציפורניים שלה. “אנחנו תמיד מנסים להשתפר”, הוא אומר בפשטות.
לפני פרידה אני מבררת איתו עוד פרט אחד. האם אחרי שהפרות מפסיקות להיות כלכליות, בגיל חמש או שש בערך, הן הופכות לבשר האורגני שאנחנו קונים בחנויות הטבע? קלגרד מאשר.
