חירות
חג הפסח מסמל בין היתר את יציאתם של בני עמנו מעבדות לחירות.זו ההזדמנות שלנו לחשוב גם על חירותנו האישית.לכל אחד כמעט יש סיפור אישי על יציאה מעבדות לחירות,אם זה האיש שהתמכר לטיפה המרה ונגמל ואם זו האישה שמצאה בכל פעם נחמה במתוק והחליטה שדי ואם אלו האנשים,אנשים כמוני שיצאו אל חירות אמיתית,אזרו אומץ והלכו אחר צו ליבם. קשה מאוד לחיות חיים שהם לא שלך.להרגיש כל יום שאתה נמצא במקום אחד אך כל כך רוצה להיות באחר,קשה עוד יותר לאזור אומץ וללכת אחרי צו הלב."הלב תמיד יודע" ידעה נערה בת 16 לפני יותר מעשר שנים "הלב תמיד יודע" יודעת עכשיו אישה בת 31 שהעזה ללכת אחר מה שהלב תמיד ידע. חג הפסח מסמל חירות,ובעיניי יותר מהכל הוא מסמל את חירותי האישית.יצאתי מהמקום שבו הייתי כלואה זמן רב,מאחורי סורג ובריח כבדים.יצאתי מהמקום שהפך את ההדחקה למעיין שגרה יומיומית מכאיבה. שנים שהיה לי טוב לכאורה בבית הכלא השקוף.אהבת הנשים שלי הודחקה עמוק פנימה ומבחוץ הייתי האישה הזו שכולם קוראים לה אשת חיל,מבחוץ הייתי הרעיה המושלמת זו שכולם מפארים תמיד. ובלילות,אהבת הנשים שלי זקפה ראשה ופצעה.והדמעות שאיתן הייתי נרדמת ירדו ללא הרף והזכירו חיים שלא שלי. הלב מבפנים זעק ואני לא שמעתי את זעקותיו,קברתי אותו,את ליבי מתחת לערמות של חול ורק בלילה כשהכל היה שקט סביב רק אז הצלחתי לשמוע את זעקותיו ובכיתי יחד איתו. בבית הכלא השקוף היה לי נוח.היו לי חיים נורמלים ופשוטים שלא הצריכו התמודדות מיוחדת.עשיתי את מה שציפו ממני כולם.כמו רובוט שלא מרגיש שום דבר עברתי יום ועוד יום וכל עוד עשיתי את מה שציפו ממני,אהבו אותי.וזה היה בסדר כי פחדתי ללכת נגד הזרם,פחדתי ממה שיחשבו,מהעימותים שצפויים לי.אני..פחדתי לצאת אל החופש שקרא לי בקול חלוש כל כך. באמצע החיים,גופי קרס.ההדחקה החלה לגבות את מחירה הפיזי לאחר שגבתה ללא הרף מחיר נפשי.באמצע החיים מצאתי את עצמי בבית חולים,מותשת מהקרב ואז החלטתי שדי,אני לא חיה כך יותר.התאוששתי וחזרתי לעצמי לאחר שבועות מספר.עצם הידיעה שאני יוצאת אל החופש,אל החיים האמיתיים נתנה לי כוח עצום ,הלכתי נגד הזרם בפעם הראשונה בחיי.הפחד נעלם ופינה מקום לעוצמה שלא ידעתי שישנה בי.בפעם הראשונה בחיי עשיתי מה שהלב רצה וידע תמיד ואלו שלא קיבלו אותי,לא אהבו אותי מעולם,לא באמת,והם..הם אינם ראויים לי. יצאתי מבית הכלא השקוף אל חירותי האישית,אל החופש לחיות את חיי כפי שרציתי תמיד.אהבת הנשים שלי זקפה את ראשה בגאווה והציפה אותי כמו ששנים לא הצליחה והאושר שמילא אותי,שווה את הכל.את המלחמות שאני עדיין נלחמת,את הדמעות שעולות לפעמים,את הזמן האבוד שלא ישוב עוד. אני מתעוררת בבוקר בתחושת חדווה שלא הייתה מנת חלקי זה זמן רב.אני כבר לא נרדמת בדמעות.אני חופשיה לחיות את חיי כמו שהלב ידע תמיד ואני כבר לא מפחדת יותר. והאנשים שבהתחלה לא קיבלו אותי,אפילו הם כשראו שאני חזקה ועיקשת פתחו את ליבם ואמצו אותי אל קרבם.אותי ואת אהבת הנשים שלי. זוהי חירותי האישית. חג שמח. מוקדש לכל אותן הנשים שהעזו ללכת אחר צו ליבן וגם לאלו שאולי עוד ייעזו.
חג הפסח מסמל בין היתר את יציאתם של בני עמנו מעבדות לחירות.זו ההזדמנות שלנו לחשוב גם על חירותנו האישית.לכל אחד כמעט יש סיפור אישי על יציאה מעבדות לחירות,אם זה האיש שהתמכר לטיפה המרה ונגמל ואם זו האישה שמצאה בכל פעם נחמה במתוק והחליטה שדי ואם אלו האנשים,אנשים כמוני שיצאו אל חירות אמיתית,אזרו אומץ והלכו אחר צו ליבם. קשה מאוד לחיות חיים שהם לא שלך.להרגיש כל יום שאתה נמצא במקום אחד אך כל כך רוצה להיות באחר,קשה עוד יותר לאזור אומץ וללכת אחרי צו הלב."הלב תמיד יודע" ידעה נערה בת 16 לפני יותר מעשר שנים "הלב תמיד יודע" יודעת עכשיו אישה בת 31 שהעזה ללכת אחר מה שהלב תמיד ידע. חג הפסח מסמל חירות,ובעיניי יותר מהכל הוא מסמל את חירותי האישית.יצאתי מהמקום שבו הייתי כלואה זמן רב,מאחורי סורג ובריח כבדים.יצאתי מהמקום שהפך את ההדחקה למעיין שגרה יומיומית מכאיבה. שנים שהיה לי טוב לכאורה בבית הכלא השקוף.אהבת הנשים שלי הודחקה עמוק פנימה ומבחוץ הייתי האישה הזו שכולם קוראים לה אשת חיל,מבחוץ הייתי הרעיה המושלמת זו שכולם מפארים תמיד. ובלילות,אהבת הנשים שלי זקפה ראשה ופצעה.והדמעות שאיתן הייתי נרדמת ירדו ללא הרף והזכירו חיים שלא שלי. הלב מבפנים זעק ואני לא שמעתי את זעקותיו,קברתי אותו,את ליבי מתחת לערמות של חול ורק בלילה כשהכל היה שקט סביב רק אז הצלחתי לשמוע את זעקותיו ובכיתי יחד איתו. בבית הכלא השקוף היה לי נוח.היו לי חיים נורמלים ופשוטים שלא הצריכו התמודדות מיוחדת.עשיתי את מה שציפו ממני כולם.כמו רובוט שלא מרגיש שום דבר עברתי יום ועוד יום וכל עוד עשיתי את מה שציפו ממני,אהבו אותי.וזה היה בסדר כי פחדתי ללכת נגד הזרם,פחדתי ממה שיחשבו,מהעימותים שצפויים לי.אני..פחדתי לצאת אל החופש שקרא לי בקול חלוש כל כך. באמצע החיים,גופי קרס.ההדחקה החלה לגבות את מחירה הפיזי לאחר שגבתה ללא הרף מחיר נפשי.באמצע החיים מצאתי את עצמי בבית חולים,מותשת מהקרב ואז החלטתי שדי,אני לא חיה כך יותר.התאוששתי וחזרתי לעצמי לאחר שבועות מספר.עצם הידיעה שאני יוצאת אל החופש,אל החיים האמיתיים נתנה לי כוח עצום ,הלכתי נגד הזרם בפעם הראשונה בחיי.הפחד נעלם ופינה מקום לעוצמה שלא ידעתי שישנה בי.בפעם הראשונה בחיי עשיתי מה שהלב רצה וידע תמיד ואלו שלא קיבלו אותי,לא אהבו אותי מעולם,לא באמת,והם..הם אינם ראויים לי. יצאתי מבית הכלא השקוף אל חירותי האישית,אל החופש לחיות את חיי כפי שרציתי תמיד.אהבת הנשים שלי זקפה את ראשה בגאווה והציפה אותי כמו ששנים לא הצליחה והאושר שמילא אותי,שווה את הכל.את המלחמות שאני עדיין נלחמת,את הדמעות שעולות לפעמים,את הזמן האבוד שלא ישוב עוד. אני מתעוררת בבוקר בתחושת חדווה שלא הייתה מנת חלקי זה זמן רב.אני כבר לא נרדמת בדמעות.אני חופשיה לחיות את חיי כמו שהלב ידע תמיד ואני כבר לא מפחדת יותר. והאנשים שבהתחלה לא קיבלו אותי,אפילו הם כשראו שאני חזקה ועיקשת פתחו את ליבם ואמצו אותי אל קרבם.אותי ואת אהבת הנשים שלי. זוהי חירותי האישית. חג שמח. מוקדש לכל אותן הנשים שהעזו ללכת אחר צו ליבן וגם לאלו שאולי עוד ייעזו.
תודה על השיתוף
