העזת את שאני לא העזתי.
כל היום הולכת בתחושה שאין לנו אולי זכות קיום כאן, אין לנו הנהגה, הכל עניין של שררה. בקיצור ובכאב: עובדים עלינו בעיניים, אנחנו רבים מתפלמסים יורים לכל הכיוונים במן אמונה שהפעם תהיה תקווה לאיזו עדנה, איזה שקט נורמלי או התחלה שלו, ולא היא. מכוניות עם נהג ושומרי ראש בריונים, הסדרים אישיים והטבות, מינויים אישיים...ובזה זה מסתכם.
