חיים
החיים ממשיכים. מתקדמים ברצף שלהם.
בין אם אני רוצה להיות חלק מזה ובין אם לא.
כל בוקר אני מתעוררת מחדש.
וברוב הבקרים אני מתעוררת עם תחושת חוסר הרצון הזו, לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות.
כל בוקר אני מתעוררת מחדש עם שנאה עצמית. לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות.
ובלילות אני הולכת לישון לפעמים עם אותה תחושה מהבוקר, לפעמים עם אחת אחרת. לפעמים קצת יותר קשה, לפעמים קצת פחות.
אבל בין אם אני רוצה את זה ובין אם לא, החיים ממשיכים.
כי עשיתי פעם הבטחה שאני לא אנסה למנוע מהם להמשיך שוב במובן המילולי.
ולשים את החיים שלי בהמתנה כי רע לי עם עצמי (במילים עדינות), וכי אני לא רזה מספיק, לא יגרום לי להרגיש טוב יותר.
אז התחלתי לנסות ולהפסיק למנוע מעצמי לחיות (במובן המטפורי של המילה).
אז התחלתי להפסיק להתקמצן על עצמי.
והתחלתי לצאת יותר.
והתחלתי לנסות וללבוש עוד בגדים שיש לי בארון שלא העזתי המון המון זמן.
ובשבוע שעבר קניתי לעצמי חזיה חדשה,
וביום שישי ישבתי שעה מול המראה בשביל לעשות לעצמי החלקה.
ובכלל לאחרונה התחלתי להצטלם בכמות שקצת יותר מזכירה את פעם.
ולאנשים מהצד זה יכול להראות כמו מעשים פשוטים וחסרי משמעות,
אבל כשמדידת בגדים (לפעמים אפילו רק הכניסה לחנות בגדים) יכולים לגרום לי לדכאון של ימים שלמים, (לא קניתי לעצמי בגדים יותר משנה)
והסתכלות במראה באמת גורמת לי לדמעות ותחושת גועל נוראית.
אז אני יודעת שהפעולות האלו הן ממש לא סתם.
אני יודעת שהן דורשות ממני המון מאמץ וגוזלות ממני המון אנרגיות.
ואני יודעת שההתמודדות איתן היא לא פחות קשה ממה שהיה להתחיל לאכול שוב.
ואני יודעת שזה קצת ניצחון קטן בשבילי.
עשיתי אתמול משהו, שקשור לנושא שדי מפחיד/מרתיע אותי/יש לי קשיים איתו.
וזה גרם לי להבין כל מיני דברים, גם על דפיקות מסוימת (אבל את זה ידעתי כבר המון זמן)
וגם עוד משהו שתכלס די מפחיד אותי, כי אני לא יודעת מה אני עושה עם זה.
אבל העניין הוא שלא ברחתי מזה (קצת כן, אבל עד לשלב של אתמול לא). והתמודדתי עם הקושי ההתחלתי.
המלחמה הכי גדולה שלי כרגע היא להביא לעצמי רצון לחיות.
אם אני כבר חיה אז חבל לעשות את זה בלי זה.
ואם אני אי פעם כן אצליח לסגל לעצמי את הרצון הזה, אז חבל שאני אתבאס על השנים האלו, שבתלכס יכולות להיות הכי טובות שיש, וארגיש שבזבתי אותם על להקפיא את עצמי.
כבר ניצחתי פעם באחד הקרבות האלו, על הרצון לחיות.
נכון שהתבוסה בזו שאחריו הייתה קשה נורא.
ונכון שכרגע כל דבר קטן מחזק לי את התחושה ההפוכה,
את התחושה שאני מיותרת בחיים האלו.
אבל המלחמה עדיין לא נגמרה, וגם אם קשה לי להאמין בזה, אולי עוד יש לי סיכוי לנצח בה.
החיים ממשיכים. מתקדמים ברצף שלהם.
בין אם אני רוצה להיות חלק מזה ובין אם לא.
כל בוקר אני מתעוררת מחדש.
וברוב הבקרים אני מתעוררת עם תחושת חוסר הרצון הזו, לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות.
כל בוקר אני מתעוררת מחדש עם שנאה עצמית. לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות.
ובלילות אני הולכת לישון לפעמים עם אותה תחושה מהבוקר, לפעמים עם אחת אחרת. לפעמים קצת יותר קשה, לפעמים קצת פחות.
אבל בין אם אני רוצה את זה ובין אם לא, החיים ממשיכים.
כי עשיתי פעם הבטחה שאני לא אנסה למנוע מהם להמשיך שוב במובן המילולי.
ולשים את החיים שלי בהמתנה כי רע לי עם עצמי (במילים עדינות), וכי אני לא רזה מספיק, לא יגרום לי להרגיש טוב יותר.
אז התחלתי לנסות ולהפסיק למנוע מעצמי לחיות (במובן המטפורי של המילה).
אז התחלתי להפסיק להתקמצן על עצמי.
והתחלתי לצאת יותר.
והתחלתי לנסות וללבוש עוד בגדים שיש לי בארון שלא העזתי המון המון זמן.
ובשבוע שעבר קניתי לעצמי חזיה חדשה,
וביום שישי ישבתי שעה מול המראה בשביל לעשות לעצמי החלקה.
ובכלל לאחרונה התחלתי להצטלם בכמות שקצת יותר מזכירה את פעם.
ולאנשים מהצד זה יכול להראות כמו מעשים פשוטים וחסרי משמעות,
אבל כשמדידת בגדים (לפעמים אפילו רק הכניסה לחנות בגדים) יכולים לגרום לי לדכאון של ימים שלמים, (לא קניתי לעצמי בגדים יותר משנה)
והסתכלות במראה באמת גורמת לי לדמעות ותחושת גועל נוראית.
אז אני יודעת שהפעולות האלו הן ממש לא סתם.
אני יודעת שהן דורשות ממני המון מאמץ וגוזלות ממני המון אנרגיות.
ואני יודעת שההתמודדות איתן היא לא פחות קשה ממה שהיה להתחיל לאכול שוב.
ואני יודעת שזה קצת ניצחון קטן בשבילי.
עשיתי אתמול משהו, שקשור לנושא שדי מפחיד/מרתיע אותי/יש לי קשיים איתו.
וזה גרם לי להבין כל מיני דברים, גם על דפיקות מסוימת (אבל את זה ידעתי כבר המון זמן)
וגם עוד משהו שתכלס די מפחיד אותי, כי אני לא יודעת מה אני עושה עם זה.
אבל העניין הוא שלא ברחתי מזה (קצת כן, אבל עד לשלב של אתמול לא). והתמודדתי עם הקושי ההתחלתי.
המלחמה הכי גדולה שלי כרגע היא להביא לעצמי רצון לחיות.
אם אני כבר חיה אז חבל לעשות את זה בלי זה.
ואם אני אי פעם כן אצליח לסגל לעצמי את הרצון הזה, אז חבל שאני אתבאס על השנים האלו, שבתלכס יכולות להיות הכי טובות שיש, וארגיש שבזבתי אותם על להקפיא את עצמי.
כבר ניצחתי פעם באחד הקרבות האלו, על הרצון לחיות.
נכון שהתבוסה בזו שאחריו הייתה קשה נורא.
ונכון שכרגע כל דבר קטן מחזק לי את התחושה ההפוכה,
את התחושה שאני מיותרת בחיים האלו.
אבל המלחמה עדיין לא נגמרה, וגם אם קשה לי להאמין בזה, אולי עוד יש לי סיכוי לנצח בה.
