חיים עם אוסידי - אפשר
היי לכם,
חדשה כאן, והתלבטתי לא מעט אם לשתף כי זה לא הכי נוח לי, אבל אם אוכל לעזור איכשהו זה יהיה נהדר, ומקווה גם להבין סופסוף שיש עוד הרבה אנשים כמוני - יש מעט מאוד אנשים בסביבה שלי שמבינים מה חוויתי ועדיין חווה, חוצמזה שלצערי במהלך הזמן כל החברים נעלמו, והקשרים נרמסו לחלוטין בעיקר בעקבות המאבק עם האוסידי.
חייתי איכשהו, באמת שהיום אין לי מושג איך, מגיל 15 עד 21 עם אוסידי בטווח של בין שגרה מלאה בכל תחום ועד לחוסר חיי חברה מוחלט, חוסר יכולת לצאת מהבית, הפרעות אכילה והתקפי פאניקה כמעט יומיומיים שגובלים בעילפון ומחנק. האוסידי הגיע לכל פינה ופינה בחיי, ותפח לממדים מפלצתיים ולתחומים רבים מידי משאוכל לפרט. שירות צבאי יחסית שגרתי העצים אצלי את האוסידי לרמות בלתי נסבלות ולצערי גרם לי לפוסט-טראומה חמורה בעקבות השירות הצבאי, שאני מתמודדת איתה עדיין בכל רגע. עד אחרי הצבא בכלל לא ידעתי מה זה אוסידי ובוודאי לא שהוא מלווה אותי כבר 6 שנים. קיבלתי עזרה מקצועית הרבה יותר מידי מאוחר. אף פעם לא לקחתי תרופות. וכן, חשבתי שעדיף לי למות, שמשהו ממש לא בסדר איתי, שאני הולכת להשתגע ואולי שאני כבר משוגעת, ושנמאס לי להלחם בעצמי ובהכל כל רגע, ושזה מאבק מיותר שנועד לכישלון, שזה אף פעם לא ישתנה, ושאני תמיד אשאר בודדה כל כך (אם לא מחשיבים את המחשבות האינסופיות שאיתי כל הזמן...).
גם אני לא האמנתי - אבל היום, כמה שנים טובות אחרי, אני מתחילה תואר שני, אני בזוגיות ובדירה משלי אחרי שהסתגרתי בבית של ההורים הרבה מאוד זמן. היום אני סופסוף מבינה ומרגישה שאני אדם, ולא חרדתית/אובססיבית/נוירוטית/דכאונית/תבחרו כל תווית אחרת. וגם לי מותר לחיות את החיים שתמיד רק חלמתי עליהם - ביחד עם האוסידי, רק ביחד. הוא כאן להשאר - וזה בסדר.ברור - לא הכל מושלם, והבור הזה בתוכי פעור עדיין, אולי לתמיד - מי יודע? אני עדיין מבועתת מהסיכוי שאפול שוב לבור הזה שהמוח שלי חפר לעצמו ביסודיות כזו (כמובן).
אבל אפשר - באמת! שולחת לכם כוח ואמונה ותקווה.
מאד אשמח לשוחח, על אוסידי.. ובכלל.
היי לכם,
חדשה כאן, והתלבטתי לא מעט אם לשתף כי זה לא הכי נוח לי, אבל אם אוכל לעזור איכשהו זה יהיה נהדר, ומקווה גם להבין סופסוף שיש עוד הרבה אנשים כמוני - יש מעט מאוד אנשים בסביבה שלי שמבינים מה חוויתי ועדיין חווה, חוצמזה שלצערי במהלך הזמן כל החברים נעלמו, והקשרים נרמסו לחלוטין בעיקר בעקבות המאבק עם האוסידי.
חייתי איכשהו, באמת שהיום אין לי מושג איך, מגיל 15 עד 21 עם אוסידי בטווח של בין שגרה מלאה בכל תחום ועד לחוסר חיי חברה מוחלט, חוסר יכולת לצאת מהבית, הפרעות אכילה והתקפי פאניקה כמעט יומיומיים שגובלים בעילפון ומחנק. האוסידי הגיע לכל פינה ופינה בחיי, ותפח לממדים מפלצתיים ולתחומים רבים מידי משאוכל לפרט. שירות צבאי יחסית שגרתי העצים אצלי את האוסידי לרמות בלתי נסבלות ולצערי גרם לי לפוסט-טראומה חמורה בעקבות השירות הצבאי, שאני מתמודדת איתה עדיין בכל רגע. עד אחרי הצבא בכלל לא ידעתי מה זה אוסידי ובוודאי לא שהוא מלווה אותי כבר 6 שנים. קיבלתי עזרה מקצועית הרבה יותר מידי מאוחר. אף פעם לא לקחתי תרופות. וכן, חשבתי שעדיף לי למות, שמשהו ממש לא בסדר איתי, שאני הולכת להשתגע ואולי שאני כבר משוגעת, ושנמאס לי להלחם בעצמי ובהכל כל רגע, ושזה מאבק מיותר שנועד לכישלון, שזה אף פעם לא ישתנה, ושאני תמיד אשאר בודדה כל כך (אם לא מחשיבים את המחשבות האינסופיות שאיתי כל הזמן...).
גם אני לא האמנתי - אבל היום, כמה שנים טובות אחרי, אני מתחילה תואר שני, אני בזוגיות ובדירה משלי אחרי שהסתגרתי בבית של ההורים הרבה מאוד זמן. היום אני סופסוף מבינה ומרגישה שאני אדם, ולא חרדתית/אובססיבית/נוירוטית/דכאונית/תבחרו כל תווית אחרת. וגם לי מותר לחיות את החיים שתמיד רק חלמתי עליהם - ביחד עם האוסידי, רק ביחד. הוא כאן להשאר - וזה בסדר.ברור - לא הכל מושלם, והבור הזה בתוכי פעור עדיין, אולי לתמיד - מי יודע? אני עדיין מבועתת מהסיכוי שאפול שוב לבור הזה שהמוח שלי חפר לעצמו ביסודיות כזו (כמובן).
אבל אפשר - באמת! שולחת לכם כוח ואמונה ותקווה.
מאד אשמח לשוחח, על אוסידי.. ובכלל.
