חיים לאחר המוות
אז ככה...
אני נמנה על קטגוריית כותבי הפורום השכן,
אני חרדי שמאמין בדברים שנראים לי הגיוניים ומתקבלים על הדעת ואשר מתיישבים על לב, לא רואה את מה שחונכתי עליו כתורה מסיני ובוודאי שלא כדבר מובן מאליו, בגדול אני לגמריי שלם עם עצמי ובדרכי.
אלא שפה ושם עדיין מרחף לו עקצוץ טרדני אשר מבקש להטריד את שלוות הנפש, הוא בא בדמות הכותרת שבחרתי לאשכול זה, אז זהו שמצד אחד הנושא לכשעצמו לא מאוד מעסיק אותי, ממש לא מטריד, אלא שהוא כ״כ מנסה את מזלו עד שנדמה כי א״א להתעלם ממנו לחלוטין...
אני מנסה בעצם להיכנס לראש החילוני, אותו ראש שלא אויים מעולם באיומי סרק פרימיטיביים ופגאניים אודות היום שאחרי, בוודאי שלא מעודו יונק משדי אמו, ואני הקטן מנסה להרהר לעצמי ולחשוב כיצד החילוני הממוצע חי עם הדבר הזה, האם גם הוא מוטרד ממה יהיה ״אם״.. יתברר שכן יש חיים שאחרי ותכליתן.. או שפשוט מדחיקים ולא חושבים? ואם כן, אז מהם כיווני המחשבה?
אחד הדברים שהביאוני לפתיחת אשכול זה היה פטירתו של הרמטכ״ל לשעבר רב אלוף אמנון ליפקין שחק ז״ל, בתקשורת הובאו בהרחבה הדברים כיצד הוא עצמו בחר לו את העיתוי, וכן כיצד אמר לסובבים אותו כי הוא עומד להיפרד מהעולם בשלווה נפשית מלאה, ובתחושת ביטחון על עתיד טוב יותר בעבורו, וחשבתי שקרוב לוודאי כי לא מעט אנשים במצבו אמורים היו להיות לחוצים וכאובים עד דיכדוכה של נפש, כאשר די להסתובב באותם מחלקות כדי להבין זאת....
המוח החרדי העביר לי באותו רגע אל מול עיני תיאורים משובבי נפש ומעוררי השראה ורגש אודות פטירתם מן העולם של צדיקים גדולים ומצוקי ארץ באותה שלוות נפש ובאותו ביטחון מוצק על העתיד הוורוד הצפון להם בשמי מעל.
מה שבעצם נתן בי את התובנה כי זה לא קשור לשום דת, אלא למה שהכניסו לך לראש בתור ילד.
מאוד מעניין לשמוע ולהבין על איך החילוני הממוצע גדל עם זה? וכן מי שבעבר האמינו בזה וכיום לא, מה התאוריה שנתיישבה על דעתכם בנושא?
מראש מתנצל אם חפרתי
תודה.
אז ככה...
אני נמנה על קטגוריית כותבי הפורום השכן,
אני חרדי שמאמין בדברים שנראים לי הגיוניים ומתקבלים על הדעת ואשר מתיישבים על לב, לא רואה את מה שחונכתי עליו כתורה מסיני ובוודאי שלא כדבר מובן מאליו, בגדול אני לגמריי שלם עם עצמי ובדרכי.
אלא שפה ושם עדיין מרחף לו עקצוץ טרדני אשר מבקש להטריד את שלוות הנפש, הוא בא בדמות הכותרת שבחרתי לאשכול זה, אז זהו שמצד אחד הנושא לכשעצמו לא מאוד מעסיק אותי, ממש לא מטריד, אלא שהוא כ״כ מנסה את מזלו עד שנדמה כי א״א להתעלם ממנו לחלוטין...
אני מנסה בעצם להיכנס לראש החילוני, אותו ראש שלא אויים מעולם באיומי סרק פרימיטיביים ופגאניים אודות היום שאחרי, בוודאי שלא מעודו יונק משדי אמו, ואני הקטן מנסה להרהר לעצמי ולחשוב כיצד החילוני הממוצע חי עם הדבר הזה, האם גם הוא מוטרד ממה יהיה ״אם״.. יתברר שכן יש חיים שאחרי ותכליתן.. או שפשוט מדחיקים ולא חושבים? ואם כן, אז מהם כיווני המחשבה?
אחד הדברים שהביאוני לפתיחת אשכול זה היה פטירתו של הרמטכ״ל לשעבר רב אלוף אמנון ליפקין שחק ז״ל, בתקשורת הובאו בהרחבה הדברים כיצד הוא עצמו בחר לו את העיתוי, וכן כיצד אמר לסובבים אותו כי הוא עומד להיפרד מהעולם בשלווה נפשית מלאה, ובתחושת ביטחון על עתיד טוב יותר בעבורו, וחשבתי שקרוב לוודאי כי לא מעט אנשים במצבו אמורים היו להיות לחוצים וכאובים עד דיכדוכה של נפש, כאשר די להסתובב באותם מחלקות כדי להבין זאת....
המוח החרדי העביר לי באותו רגע אל מול עיני תיאורים משובבי נפש ומעוררי השראה ורגש אודות פטירתם מן העולם של צדיקים גדולים ומצוקי ארץ באותה שלוות נפש ובאותו ביטחון מוצק על העתיד הוורוד הצפון להם בשמי מעל.
מה שבעצם נתן בי את התובנה כי זה לא קשור לשום דת, אלא למה שהכניסו לך לראש בתור ילד.
מאוד מעניין לשמוע ולהבין על איך החילוני הממוצע גדל עם זה? וכן מי שבעבר האמינו בזה וכיום לא, מה התאוריה שנתיישבה על דעתכם בנושא?
מראש מתנצל אם חפרתי
תודה.
