חיילת בצהל
היי.. התגייסתי לפני חודש, במצב נפשי מעורער ודכאוני כמו בכל השנתיים-שלוש האחרונות.. בהן ניסיתי לטפל בפסיכולוגים פסיכיאטרים וכלום לא עזר. המצב הוגדר כדיסתמיה, שזה אומר שאת כל חיי אני מעבירה במין סבל צרוף ומתמשך, אבל לא כזה שמונע ממני פיזית לצאת מהמיטה.. אז מהמיטה אני יוצאת אבל הדיכאון לא יוצא ממני לרגע אחד. מבחינה חברתית המצב על הפנים.. אפשר לומר שכרגע אין לי חברים בכלל, בחרתי להסתגר מתוך ההבנה שגם הקשרים שהיו לי רק גרמו לי להרגיש רע יותר (בתור אדם דכאוני התחברתי לאנשים דכאוניים, יותר נכון מדובר בחברה אחת ממנה ניתקתי את הקשר). אני לא מרגישה בודדה יותר בעקבות כך, אלא בודדה כמו תמיד. הבדידות היא הבעיה הנוראית ביותר שלי.. רוב הזמן אני לבד. ולא מבחירה. פשוט קשה לי להתחבר לאנשים. כשיש מצב שאני מדברת עם מישהו, אולי באותו רגע אני מרגישה קצת יותר נורמלית אבל למעשה אני סובלת ורוצה להיות בבית ולאכול. אוכל זה עוד בעיה שלי.. במהלך השנים האחרונות סבלתי מבעיה שהוגדרה כאכילה כפייתית.. עליתי קרוב ל-20 קילו בשנים האלה (שבתוך הזמן הזה יש כל הזמן עליות ורידיות).. לפני כמה חודשים התחלתי דיאטה וכן ירדתי חלק נכבד מתוך ה-20 האלה, אבל כמובן שזה כפייתי.. אין רגע שאני לא חושבת על אוכל (ועל זה שאני אדם בודד ועצוב), ובימים האחרונים נכנס לי ג'וק חדש של לאכול ממש ממש מעט... אולי ככה אני אהיה גם חלשה ואחלה ואוכל לא לבוא לצבא. אז בקיצור... הטירונות עברה עליי בסבל תהומי, בכיתי כל הזמן, הייתי בודדה ולבד ולבד ולבד... אין לי בעיה כל כך להיות לבד כשאני בבית, אבל להיות לבד במקום בו כולם צוחקים זה עם זה, זה קשה מנשוא. נורא רציתי ללכת לקבן ואפילו ביקשתי מהמפקד, אבל אחרי כמה ימים התחרטתי כי חשבתי לתת לעצמי עוד צ'אנס.. וגם כי יש לחץ מאוד גדול מהמשפחה לא להשתמט. אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת אם הסיבות שלי בכלל מצדיקות שחרור מצהל. אני רק יודעת שרע לי כמו תמיד ושנמאס לי לחיות ככה כבר שנים, שאני לא חיה ורק זזה ממקום למקום בתקווה שאגיע כבר למקום הבא. אף פעם לא טוב לי במצב הנוכחי.. לא משנה, אני סתם חופרת.. מצטערת. אם מישהו קרא את כל זה ותוהה מה הפואנטה.. אני בעצמי לא כל כך יודעת, אולי השאלה שלי היא אם כדאי לי לשקול שחרור מהצבא.. כי המסגרת הזאת נוראית עבורי זה ברור לי.. אנשים לא מבינים אותי ומתייחסים אליי בתור מישהי מוזרה ומעופפת.. אני בקושי מחליפה מילה עם מישהו שם. הבעיה שלי היא.. שאין לי שום חלופה אחרי שאקבל פטור נפשי (אם זה אפשרי בהתחשב במצבי, אני לוקחת טיפול תרופתי נגד דיכאון, אולי זה יסייע לפטור).. המצב הרי הוא סטטי, לא נגרם כתוצאה מהצבא. הצבא אולי מחריף את זה... למרות שכאמור.. הדיכאון הזה הוא די סטטי. די אותו דבר מאז שהוא התחיל. אז אני לא יודעת אם יש לי מה לחפש בכלל ב"אזרחות".. כמו שאומרים. אם יש לי מה לחפש בחיים האלה.. אבל זה לא שאני אתאבד, לצערי אין לי מספיק אמביציה בשביל זה.
היי.. התגייסתי לפני חודש, במצב נפשי מעורער ודכאוני כמו בכל השנתיים-שלוש האחרונות.. בהן ניסיתי לטפל בפסיכולוגים פסיכיאטרים וכלום לא עזר. המצב הוגדר כדיסתמיה, שזה אומר שאת כל חיי אני מעבירה במין סבל צרוף ומתמשך, אבל לא כזה שמונע ממני פיזית לצאת מהמיטה.. אז מהמיטה אני יוצאת אבל הדיכאון לא יוצא ממני לרגע אחד. מבחינה חברתית המצב על הפנים.. אפשר לומר שכרגע אין לי חברים בכלל, בחרתי להסתגר מתוך ההבנה שגם הקשרים שהיו לי רק גרמו לי להרגיש רע יותר (בתור אדם דכאוני התחברתי לאנשים דכאוניים, יותר נכון מדובר בחברה אחת ממנה ניתקתי את הקשר). אני לא מרגישה בודדה יותר בעקבות כך, אלא בודדה כמו תמיד. הבדידות היא הבעיה הנוראית ביותר שלי.. רוב הזמן אני לבד. ולא מבחירה. פשוט קשה לי להתחבר לאנשים. כשיש מצב שאני מדברת עם מישהו, אולי באותו רגע אני מרגישה קצת יותר נורמלית אבל למעשה אני סובלת ורוצה להיות בבית ולאכול. אוכל זה עוד בעיה שלי.. במהלך השנים האחרונות סבלתי מבעיה שהוגדרה כאכילה כפייתית.. עליתי קרוב ל-20 קילו בשנים האלה (שבתוך הזמן הזה יש כל הזמן עליות ורידיות).. לפני כמה חודשים התחלתי דיאטה וכן ירדתי חלק נכבד מתוך ה-20 האלה, אבל כמובן שזה כפייתי.. אין רגע שאני לא חושבת על אוכל (ועל זה שאני אדם בודד ועצוב), ובימים האחרונים נכנס לי ג'וק חדש של לאכול ממש ממש מעט... אולי ככה אני אהיה גם חלשה ואחלה ואוכל לא לבוא לצבא. אז בקיצור... הטירונות עברה עליי בסבל תהומי, בכיתי כל הזמן, הייתי בודדה ולבד ולבד ולבד... אין לי בעיה כל כך להיות לבד כשאני בבית, אבל להיות לבד במקום בו כולם צוחקים זה עם זה, זה קשה מנשוא. נורא רציתי ללכת לקבן ואפילו ביקשתי מהמפקד, אבל אחרי כמה ימים התחרטתי כי חשבתי לתת לעצמי עוד צ'אנס.. וגם כי יש לחץ מאוד גדול מהמשפחה לא להשתמט. אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת אם הסיבות שלי בכלל מצדיקות שחרור מצהל. אני רק יודעת שרע לי כמו תמיד ושנמאס לי לחיות ככה כבר שנים, שאני לא חיה ורק זזה ממקום למקום בתקווה שאגיע כבר למקום הבא. אף פעם לא טוב לי במצב הנוכחי.. לא משנה, אני סתם חופרת.. מצטערת. אם מישהו קרא את כל זה ותוהה מה הפואנטה.. אני בעצמי לא כל כך יודעת, אולי השאלה שלי היא אם כדאי לי לשקול שחרור מהצבא.. כי המסגרת הזאת נוראית עבורי זה ברור לי.. אנשים לא מבינים אותי ומתייחסים אליי בתור מישהי מוזרה ומעופפת.. אני בקושי מחליפה מילה עם מישהו שם. הבעיה שלי היא.. שאין לי שום חלופה אחרי שאקבל פטור נפשי (אם זה אפשרי בהתחשב במצבי, אני לוקחת טיפול תרופתי נגד דיכאון, אולי זה יסייע לפטור).. המצב הרי הוא סטטי, לא נגרם כתוצאה מהצבא. הצבא אולי מחריף את זה... למרות שכאמור.. הדיכאון הזה הוא די סטטי. די אותו דבר מאז שהוא התחיל. אז אני לא יודעת אם יש לי מה לחפש בכלל ב"אזרחות".. כמו שאומרים. אם יש לי מה לחפש בחיים האלה.. אבל זה לא שאני אתאבד, לצערי אין לי מספיק אמביציה בשביל זה.