הסייח הרוקד
New member
חיילים קטנים ../images/Emo141.gif
חיילים קטנים תמיד הייתי אותו הבן אדם, מאז שאני זוכר את עצמי, אותן הרגשות ואותו הבסיס. תמיד סלדתי מאלימות, אצלי זה היה משהו מיוחד, אני חושב שזה משהו בגנים. ודווקא אני, מבין כל האנשים, דווקא אני חייתי כל חיי בתוך האלימות האין סופית הזו. יש לי דמיון פורה מאוד, וכשאני במצבים קשים ובלתי אפשריים, אני מנחם את עצמי, בעזרת מחשבות וסיפורים שאני ממציא אותם ומתענג איתם. חשבתי לי, שאם יהיה שלום, ולא נזדקק יותר לצבא כל כך גדול, חשבתי שכמה מהמגויסים יופנו לפעילות תומכת ומשקמת בתוך האוכלוסייה האזרחית. חשבתי, שיהיו חיילים מאהוטים, כלומר חיילים שכל התפקיד שלהם זה להוביל פילים ענקיים בתוך העיר. יהיה להם אקדח קטן לצורך הגנה עצמית, והם יסתובבו בתוך העיר עם הפיל שלהם, כל אחד יהיה חתום על פיל באפסנאות המרחבית ויזדכה עליו עם שחרורו. כל האזרחים יראו במאהוטים והפילים שלהם כדבר נעים ובעל ערך לחברה, לכן זו תהיה זכות גדולה לארח אצלם את הפיל והמאהוט שלו. יעלו את הילדים וגם זוגות הנאהבים על גבו ויסתובבו קצת, התיירים ירצו להצטלם, כולם ירוצו להאכיל. אני רואה אותי, עומד מול הפיל אשר מתחנף אליי עם החדק שלו כדי לקחת ממני תפוח נוסף. אני רואה אותו, חייל במדי חקי של צה"ל, עם אקדח בצידו, רוכב על הפיל, ושניהם, כלומר המאהוט והטוסיק של הפיל, נעלמים בתוך השקיעה. אהההה, כך אני רוצה שיהיה, בדיוק כך. גם לגבי הזיכרונות, אנו אוהבים לזכור אותם בצורה מסוימת, אנו שמים דגשים במקומות שמשרתים את המאוויים הכי עמוקים שלנו. אני זוכר את נהר החידקל , "נהר דג'לה", הנהר חוצה את העיר בגדאד לשני חלקים, בחלק הראשון רוב העם התגורר, ובחלק השני, היו המוסדות הממשלתיים והשלטון, והתגוררו שם בכירי הממשל וארמונותיהם. בחודשי הקיץ, בהיותי קטן, הורי נהגו לשלוח אותי ללמוד שחיה בנהר, יחד איתי היו כ 15 ילדים, והמורה לשחייה שלנו היה השמש של בית הכנסת הגדול, קראנו לו "חאי אלסבאח" שמו היה חי ותפקידו היה ללמד אותנו לשחות, "סבאח" הכוונה לאחד שגורם לך לשחות سبّاح. היינו מתאספים שם בשעה 0700 בבוקר, היינו מתפשטים, והיה מצמיד לכל אחד מאיתנו שני בולים של עץ הלקוחים מעץ הדקל, אחד מקדימה ואחד מאחורה, לבול קראנו לו, كربة "כרבה". כולנו היינו מחזיקים ידיים, חי היה בראש ובסוף היה בנו של חי שהיה עוזר לו במלאכתו. היינו שוחים ושוחים עד שהיינו מתקרבים לצד השני של הנהר, הצד של הארמונות, הצד האסור, ואז חי היה צועק עלינו כדי לחזור מיד. הזרמים בתוך הנהר היו חזקים, ולכן כשהיינו מסיימים את השחייה, היה עלינו לחזור לאחור ברגל חזרה לנקודה ההתחלתית, דרך של חצי קילומטר, ומרחוק נראינו כמו קבוצה של חיילים עם חגור מלא בתחמושת ותרמיל שדה על הגב, חיילים קטנים שהולכים מדברים וצוחקים. זאת התמונה שאני בוחר לזכור, הבולים הצמודים לגופינו, הצחוקים והויכוחים, התמימות, הגוף הרטוב, הטביעות של כפות רגלינו על הבוץ אשר נעלמו חיש מהר, הפשטות, החיים, האנושיות המבעבעת בתוך עיסת צלילי גליו הרכים של הנהר העתיק. חיילים קטנים של חן ואהבה. أين أنت يا بغداد ؟؟؟ أين شعاعك أينك تغمريني بهمساتك وأين أيام رضاعتي بين نهديك هيهات وهيهات قلبي يتلهف بين براعم طفولتنا العسلية وهيهات ثم هيهات ضاعت تلك الأيام وبقيت لوحدي أنقبض تارةً وأفرح تارةً تحت وطأة أقدام ذكرياتك يا بغداد באהבה ממני,
חיילים קטנים תמיד הייתי אותו הבן אדם, מאז שאני זוכר את עצמי, אותן הרגשות ואותו הבסיס. תמיד סלדתי מאלימות, אצלי זה היה משהו מיוחד, אני חושב שזה משהו בגנים. ודווקא אני, מבין כל האנשים, דווקא אני חייתי כל חיי בתוך האלימות האין סופית הזו. יש לי דמיון פורה מאוד, וכשאני במצבים קשים ובלתי אפשריים, אני מנחם את עצמי, בעזרת מחשבות וסיפורים שאני ממציא אותם ומתענג איתם. חשבתי לי, שאם יהיה שלום, ולא נזדקק יותר לצבא כל כך גדול, חשבתי שכמה מהמגויסים יופנו לפעילות תומכת ומשקמת בתוך האוכלוסייה האזרחית. חשבתי, שיהיו חיילים מאהוטים, כלומר חיילים שכל התפקיד שלהם זה להוביל פילים ענקיים בתוך העיר. יהיה להם אקדח קטן לצורך הגנה עצמית, והם יסתובבו בתוך העיר עם הפיל שלהם, כל אחד יהיה חתום על פיל באפסנאות המרחבית ויזדכה עליו עם שחרורו. כל האזרחים יראו במאהוטים והפילים שלהם כדבר נעים ובעל ערך לחברה, לכן זו תהיה זכות גדולה לארח אצלם את הפיל והמאהוט שלו. יעלו את הילדים וגם זוגות הנאהבים על גבו ויסתובבו קצת, התיירים ירצו להצטלם, כולם ירוצו להאכיל. אני רואה אותי, עומד מול הפיל אשר מתחנף אליי עם החדק שלו כדי לקחת ממני תפוח נוסף. אני רואה אותו, חייל במדי חקי של צה"ל, עם אקדח בצידו, רוכב על הפיל, ושניהם, כלומר המאהוט והטוסיק של הפיל, נעלמים בתוך השקיעה. אהההה, כך אני רוצה שיהיה, בדיוק כך. גם לגבי הזיכרונות, אנו אוהבים לזכור אותם בצורה מסוימת, אנו שמים דגשים במקומות שמשרתים את המאוויים הכי עמוקים שלנו. אני זוכר את נהר החידקל , "נהר דג'לה", הנהר חוצה את העיר בגדאד לשני חלקים, בחלק הראשון רוב העם התגורר, ובחלק השני, היו המוסדות הממשלתיים והשלטון, והתגוררו שם בכירי הממשל וארמונותיהם. בחודשי הקיץ, בהיותי קטן, הורי נהגו לשלוח אותי ללמוד שחיה בנהר, יחד איתי היו כ 15 ילדים, והמורה לשחייה שלנו היה השמש של בית הכנסת הגדול, קראנו לו "חאי אלסבאח" שמו היה חי ותפקידו היה ללמד אותנו לשחות, "סבאח" הכוונה לאחד שגורם לך לשחות سبّاح. היינו מתאספים שם בשעה 0700 בבוקר, היינו מתפשטים, והיה מצמיד לכל אחד מאיתנו שני בולים של עץ הלקוחים מעץ הדקל, אחד מקדימה ואחד מאחורה, לבול קראנו לו, كربة "כרבה". כולנו היינו מחזיקים ידיים, חי היה בראש ובסוף היה בנו של חי שהיה עוזר לו במלאכתו. היינו שוחים ושוחים עד שהיינו מתקרבים לצד השני של הנהר, הצד של הארמונות, הצד האסור, ואז חי היה צועק עלינו כדי לחזור מיד. הזרמים בתוך הנהר היו חזקים, ולכן כשהיינו מסיימים את השחייה, היה עלינו לחזור לאחור ברגל חזרה לנקודה ההתחלתית, דרך של חצי קילומטר, ומרחוק נראינו כמו קבוצה של חיילים עם חגור מלא בתחמושת ותרמיל שדה על הגב, חיילים קטנים שהולכים מדברים וצוחקים. זאת התמונה שאני בוחר לזכור, הבולים הצמודים לגופינו, הצחוקים והויכוחים, התמימות, הגוף הרטוב, הטביעות של כפות רגלינו על הבוץ אשר נעלמו חיש מהר, הפשטות, החיים, האנושיות המבעבעת בתוך עיסת צלילי גליו הרכים של הנהר העתיק. חיילים קטנים של חן ואהבה. أين أنت يا بغداد ؟؟؟ أين شعاعك أينك تغمريني بهمساتك وأين أيام رضاعتي بين نهديك هيهات وهيهات قلبي يتلهف بين براعم طفولتنا العسلية وهيهات ثم هيهات ضاعت تلك الأيام وبقيت لوحدي أنقبض تارةً وأفرح تارةً تحت وطأة أقدام ذكرياتك يا بغداد באהבה ממני,