נכון, הוא חופשי לעזוב בכל עת
ולכן יש תחלופה מטורפת של עובדים בהוסטלים, שכמובן לא תורמת לחוסים אלא רק מזיקה ויוצרת תחושה של חפץ.
ואז כשמדריך שעובד בשכר מזערי עם אוכלוסיה קשה מגלה כזו רגישות כלפי המטופל ומעיז להעיר (להאיר?) על הורים שבאים לשתי דקות כאילו באמת מדובר בחפץ, הוא מקבל תשובה בנוסח "לא מתאים לך - אתה חופשי לעזוב. אל תלמד אותנו ההורים כמה אנרגיות להשקיע בילד". איזה יופי. כמה שזה תורם לאותו מדריך להמשיך ולהשקיע את הנשמה במטופליו.
לא צריך להסביר לי כמה זה קשה לגדל ילד עם הרבה D ו H ועוד אותיות.
הילד שלי מאוד מאוד מורכב מבחינת התנהגות אפילו בהתחשב בכל האבחנות שלו הוא נראה מאוד קיצוני.
ועדיין אני כן מוצאת לנכון להעביר ביקורת על הורה שמבקר את ילדו במוסד למשך דקות ספורות אחת לשבוע או אף פחות מזה.
כמובן כל אחד והסיפור שלו, אבל מבחינה סטטיסטית קשה לי להאמין שכל אחד מההורים האלה עד כדי כך מותש שלא מסוגל להקדיש יותר משתי דקות לביקור. אם הוא כבר עשה דרך והגיע למוסד, למה לא לשבת עם הילד חצי שעה? למה לא לשוחח עם הצוות ולהפגין עניין ומעורבות במה שקורה שם?
העיקר שכאשר מתפרסמות ידיעות על הזנחה או התעללות במוסדות כאלו כולם יודעים לצקצק...
לפני מספר שנים עבדתי בבית אבות בתור עו"ס. הקשישים היו ברובם סיעודיים ודמנטיים. הילדים שלהם היו בגילאי 40-60, פרק בחיים בו אנו צריכים לעבוד, לדאוג מצד אחד להורים זקנים ומצד שני לילדים מתבגרים או לנכדים קטנים. אז היו שם קשישים שילדיהם העסוקים הגיעו יום יום, ישבו איתם, הסיעו בכסא גלגלים בחצר, הביאו אוכל טעים מהבית. כל יום. ומהיכרות שלי איתם אני יכולה להעיד שלא היה לאנשים אלו משעמם בחיים, הם לא היו מובטלים וחסרי משפחה. זה פשוט עניין של יחס ותו לא.
היו מאידך כאלה שבאו לביקור אחד בחודש מתוך נימוס, בדומה למה שתיאר פותח השירשור...