ר22 היחידה
New member
חייבת עצה ולפרוק
אנחנו נשואים כבר 3 שנים, ויש לנו ילדה בת שנתיים.
בתקופה האחרונה, אני מרגישה שהזוגיות הולכת ובורחת מאיתנו.
אני כל הזמן חוזרת כמו מנטרה שהשגרה שוחקת, וחוץ מעבודה ובית אין לי חיים. הילדה היא היפר, שכל הזמן חייבת תעסוקה וחייבים להפעיל אותה. ככה יוצא שמהרגע שהיא חוזרת מהגן אנחנו כל הזמן סביבה.
לילות קשים כי היא לא נותנת לנו לישון, אז ככה יוצא מצב שבו אנחנו כמעט ולא נחים ואין לנו זמן בשביל עצמנו.
אני מרגישה שהדעה שלנו לגביי משפחה פשוט שונה.
כשהוא הציע לי נישואין, אני חשבתי לבנות בית ומשפחה. ביחד נעשה כל דבר. והוא כנראה חשב שמשפחה זה רק על הדף, ושצריך לעשות ילדים כי זה מה שמקובל. בבית כמעט ולא עוזר, רק אחרי שאני תופסת ג'ננה עליו, או שפתאום נחה עליו הרוח הטובה.
להבדיל, אבא שלו חי כמו שייח סעודי. חמותי מתזזת את עצמה בכל דבר שקשור לבית, לילדים, למשפחה ואבא של בעלי לא מזיז אצבע, גם לא להרים את הצלחת של עצמו מהשולחן. אני ממש לא רוצה שבעלי יהפוך לכזה.
בחודשיים האחרונים סבא של בעלי חלה ובשבוע האחרון גם נפטר. כדי לעזור למשפחה הרבה ערבים ולילות היה מבלה בטיפול שלו, ועכשיו יושב הרבה אצל הסבתא בניחום אבלים.
אני דיברתי איתו ואומרת לו שזה יפה שהוא מטפל ועוזר, אבל יש לו משפחה שצריך לדאוג לה. אני רואה אותו אולי שעתיים ביום, הולכת לישון לבד, מרדימה את הילדה לבד (שזה סיפור בפניי עצמו) ופשוט קורסת. לא נעים לי לשבת כל הזמן לבד.
אני מרגישה כאילו יש לי שותף לדירה ולא שותף לחיים.
כשאני מדברת איתו ואומרת לו את מה שאני מרגישה, הוא מתעצבן עליי שאני לא הגיונית.
למשל שאנחנו הולכים למקום מסוים, הוא כמעט ולא מדבר איתי ולא יושב הרבה לידי. אמרתי לו שלא נעים לי לבוא ביחד איתו למקום שבו הוא חצי מהזמן לא מתייחס אליי בכלל.
הוא לא רומנטיקן גדול אני יודעת ולא צריכה את זה. אבל המינימום זה להתייחס אליי כאישתו כמו שהיה בהתחלה. כמה שהוא אומר שיביא לי את כל העולם ויעשה בשבילי הכל, אם זה מתנגש עם משהו שקשור בדרך כלל למשפחה שלו, ישכח אותי.
נגיד הייתה לוויה של הסבא. ועוד יום לפני אמרתי לו שלא נעים לי מקומות כאלה ושלא יעשה לי ריגשי. אחרי הלוויה אומר לי שהייתי צריך אותך לידי "הנשים של כולם היו שם". (אני הייתי בעבודה)
לא זוכרת מתי פעם אחרונה ליטף אותי, אמר לי מילה טובה, התקשר סתם להגיד אני אוהב אותך ולא רק "תתקשרי...תבדקי לי...".
אנחנו נשואים כבר 3 שנים, ויש לנו ילדה בת שנתיים.
בתקופה האחרונה, אני מרגישה שהזוגיות הולכת ובורחת מאיתנו.
אני כל הזמן חוזרת כמו מנטרה שהשגרה שוחקת, וחוץ מעבודה ובית אין לי חיים. הילדה היא היפר, שכל הזמן חייבת תעסוקה וחייבים להפעיל אותה. ככה יוצא שמהרגע שהיא חוזרת מהגן אנחנו כל הזמן סביבה.
לילות קשים כי היא לא נותנת לנו לישון, אז ככה יוצא מצב שבו אנחנו כמעט ולא נחים ואין לנו זמן בשביל עצמנו.
אני מרגישה שהדעה שלנו לגביי משפחה פשוט שונה.
כשהוא הציע לי נישואין, אני חשבתי לבנות בית ומשפחה. ביחד נעשה כל דבר. והוא כנראה חשב שמשפחה זה רק על הדף, ושצריך לעשות ילדים כי זה מה שמקובל. בבית כמעט ולא עוזר, רק אחרי שאני תופסת ג'ננה עליו, או שפתאום נחה עליו הרוח הטובה.
להבדיל, אבא שלו חי כמו שייח סעודי. חמותי מתזזת את עצמה בכל דבר שקשור לבית, לילדים, למשפחה ואבא של בעלי לא מזיז אצבע, גם לא להרים את הצלחת של עצמו מהשולחן. אני ממש לא רוצה שבעלי יהפוך לכזה.
בחודשיים האחרונים סבא של בעלי חלה ובשבוע האחרון גם נפטר. כדי לעזור למשפחה הרבה ערבים ולילות היה מבלה בטיפול שלו, ועכשיו יושב הרבה אצל הסבתא בניחום אבלים.
אני דיברתי איתו ואומרת לו שזה יפה שהוא מטפל ועוזר, אבל יש לו משפחה שצריך לדאוג לה. אני רואה אותו אולי שעתיים ביום, הולכת לישון לבד, מרדימה את הילדה לבד (שזה סיפור בפניי עצמו) ופשוט קורסת. לא נעים לי לשבת כל הזמן לבד.
אני מרגישה כאילו יש לי שותף לדירה ולא שותף לחיים.
כשאני מדברת איתו ואומרת לו את מה שאני מרגישה, הוא מתעצבן עליי שאני לא הגיונית.
למשל שאנחנו הולכים למקום מסוים, הוא כמעט ולא מדבר איתי ולא יושב הרבה לידי. אמרתי לו שלא נעים לי לבוא ביחד איתו למקום שבו הוא חצי מהזמן לא מתייחס אליי בכלל.
הוא לא רומנטיקן גדול אני יודעת ולא צריכה את זה. אבל המינימום זה להתייחס אליי כאישתו כמו שהיה בהתחלה. כמה שהוא אומר שיביא לי את כל העולם ויעשה בשבילי הכל, אם זה מתנגש עם משהו שקשור בדרך כלל למשפחה שלו, ישכח אותי.
נגיד הייתה לוויה של הסבא. ועוד יום לפני אמרתי לו שלא נעים לי מקומות כאלה ושלא יעשה לי ריגשי. אחרי הלוויה אומר לי שהייתי צריך אותך לידי "הנשים של כולם היו שם". (אני הייתי בעבודה)
לא זוכרת מתי פעם אחרונה ליטף אותי, אמר לי מילה טובה, התקשר סתם להגיד אני אוהב אותך ולא רק "תתקשרי...תבדקי לי...".
