גם שמנה בלי פרופורציות לא צריכה לסבול כאבים
ולסכן את בריאותה ככה. גם אם היית שוקלת 300 קילו זו לא לגיטימציה לסבול בלי קבלת טיפול רפואי. קודם כל גשי לרופא, אח"כ כשתרגישי טוב יותר ממליצה לך לקרוא את הספר 'רדו ממני' של אורית יוגב. אני אביא לך משם פיסקה מההקדמה שאולי תדבר אלייך "הספר הזה מבוסס על סיפור חייהם של ילדים ומתבגרים הסובלים מהשמנה חריגה, בני אדם שאנו עוברים לידם או חיים לצדם מבלי שנהיה מודעים להשלכות של תגובותינו על חייהם. רק לעיתים רחוקות מעסיקה אותנו השאלה מהי הסיבה האמיתית להאבסה העצמית שלהם, וגם אז - היא נשכחת עד מהרה... "הריפוי מהשמנה" הוא משימה שכל אחד מרשה לעצמו ליטול בה חלק: המשפחה הקרובה והרחוקה, ידידים, מורים ואפילו עוברי אורח. גם הטלויזיה נרתמה למשימה המקודשת, באמצעות תחרויות ראוותניות של ירידה במשקל. ההשמנה הוכרה כמגרפה וכמחלה מסכנת חיים אך בניגוד ללוקים במחלות אחרות דמם של הלוקים בהשמנה חריגה מותר, והם "מטופלים" על ידי כל מי שרוצה בכך. אך מעבר להשאת עצות, נזיפה או דרבון "להפסיק לאכול כמו חזיר" - אף אדם אינו מתעניין באמת באנשים הללו, בנסיבות חייהם ובגורמים שהובילו אותם להשמנה. נהפוך הוא, נדמה שמידת ההתעניינות באדם נמצאת ביחס הפוך למשקל העודף שהוא נושא על גופו: ככל שהמשקל גבוה יותר - ההתעלמות מפנימיותו של בעליו בוטה יותר. בעלי המשקל החריג הופכים כאמור שקופים: אנחנו רואים אותם, אבל לא "סופרים" אותם כאנשים בעלי רגשות ומחשבות... לכל ברור כי בנערה אנורקטית יש לטפל וכי בעיותיה עמוקות מכדי שניתן יהיה לרפאה באמצעות האבסה טכנית; אולם כשאנו פוגשים נערה הסובלת ממשקל יתר קיצוני - אנו נוטים להוקיע אותה. הקשר בין התופעה לסיבותיה נעלם מהלב ומהמוח ואיתו אובדת גם החמלה... (המטרה לשמה נכתב הספר ט.ק.) להסביר כי הבנת המניעים לאכילה והטיפול בהם (ולא בהשמנה עצמה!) - הם המפתח לתהליך הבראה.."
