ש ח ר של י ו ם חדש
New member
חייבת לשתף אתכם../images/Emo11.gif
יום מבולבל היה לי היום. זה התחיל כבר אתמול, כשבאנו לקחת את טל ועמית. ראיתי שהוא צולע. די צולע. ללא שיפור מלפני שבוע כשהורדנו את הגבס. חשבתי שאני לחוצה מדי. חשבתי שבטח זה טבעי וזה יעבור ואני סתם "פולנייה" מדי. לא דיברתי על זה עם בעלי אפילו, החלטתי לעבד את הדברים לפני שאכנס להיסטריה... הבוקר אבא שלי התקשר. "יעל, מה יהיה. הוא לא משתפר. הוא סוחב את הרגל כאילו יש לו פרוטזה. את צריכה לבדוק אם זה טבעי ונורמלי או שמשהו לא בסדר." זה כבר הלחיץ אותי. דיברתי עם בעלי והחלטנו שמתקשרים לבית החולים. שוב צילצלתי לד"ר עזרא, הסגן של וינרטרוב: הפרעתי לו באמצע בדיקה כמובן, אבל הוא ענה לי והקשיב לשאלה שלי אם הצליעה היא טבעית ונורמלית לשלב הזה, או שמא משהו לא בסדר. "יעל," הוא אמר, "הרגל שלו לעולם לא תהייה כמו רגל רגילה. הוא תמיד יצלע. מעט יותר אולי, אבל צליעה תהייה תמיד." התאבנתי. "אבל למה? הרי אמרתם שהניתוח יפתור את הכול? הוא הלך רגיל לפני הניתוח, אם נטיה קלה לצד הפנימי ועם היחלשות של הגיד, אבל עדיין, הוא הלך רגיל. איך אתה אומר לי פתאום דבר כזה? הרי אמרתם שהניתוח חיוני להצלת הרגל, ועכשיו אתה אומר שהוא יצלע תמיד? נתתי לכם ילד רגיל והחזרתם לי אותו צולע?" הרגשתי שאני בוכה תוך כדי דיבור. "יעל, את מפריעה לי. אני באמצע טיפול. חשבתי שזה מקרה חירום ושקרה משהו. כל מה שאת מתארת הוא טבעי, אם את רוצה לשמוע עוד הסברים, נדבר בפעם אחרת." אמר וסגר. נשארתי עם השפופרת ביד. דמעות זולגות החוצה על הלחיים. הלכתי לשתות מים והתקשרתי שוב למרפאה. ביקשתי את ד"ר עובדיה, מנתח בכיר שניתח את הרגל של טל עם וינטראוב ושגב. אמרתי לו: "ד"ר עובדיה, אני מבינה שאתה עסוק ובאמצע טיפול, אבל אני חייבת לדבר איתך לפחות חמש דקות בשקט וברוגע. יש לי את הנייד שלך אבל לא אשתמש בו אלא אם תאשר לי לעשות את זה. תגיד לי רק מתי אפשר לצלצל ואני אתקשר כשיהיה לך נוח." הוא היה נינוח ואמר לי תודה על ההתחשבות ושאתקשר ברבע לארבע. בינתיים הלכנו להרכיב את הסד. טל סירב. בכה, צעק, אמר שלא ייתן שיגעו לו ברגל יותר. הלכנו בכל זאת עם אלף הבטחות ומתנות ולקח שעתיים לעשות את כל המדידות וההתקנות והניסורים ואני-לא-יודעת-מה. ברבע לארבע נחתנו בבית עם הסד. התקשרתי לד"ר עובדיה והוא היה מדהים. הוא הרגיע מאוד. אמר לי שהרגל הזו, לא תהייה רגל בריאה ורגילה לעולם כי כך היא יצאה מהרחם. אבל, הם עושים את המקסימום כדי להיטיב ולתקן אותה. הניתוח הזה היה הכרחי אחרת טל היה מאבד שיווי משקל ונופל ומועד והופך לנכה. הרגל לא הייתה יכולה לתפקד יותר אם לא היינו מנתחים ויותר מכך, הניתוח הזה הוא ניתוח שיכול להיעשות רק בילדים קטנים ולא בבוגרים. לא לבני נוער ולא למבוגרים. העיתוי מצוין והריפוי וההחלמה ייקחו לפחות שנה. הוא אמר שהצליעה עוד תימשך כמה חודשים ואולי אפילו יותר אבל תהייה פחות ופחות ככל שהזמן יחלוף. הוא אמר שמוקדם עדיין לנבא את תוצאות הניתוח בטווח הזה. צריך לחכות לפחות שנה כדי להגיד מה קרה ומה השגנו. הוא אמר שגם לאחר ריפוי מלא, תמיד הרגל הזו תהייה חלשה יותר ופחות תפקודית רק שעם הזמן, יראו את זה פחות ופחות. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא ללבוש את הסד שלושה חודשים ביום ובלילה ולהוריד רק באמבטיה. אחרי שלושה חודשים לקבל חופש מהלילה ולשים רק ביום. הסד יעשה פלאים, כך לדבריו. "למה ד"ר עזרא דיבר כמו שדיבר?" שאלתי אותו. "הוא אולי היה קצת פחות סבלני וחוץ מזה, מבחינה אורטופדית קלינית הוא צודק, רק שהוא אמר את זה בצורה נחרצת יותר ממני. אני אומר לך שהרגל תשתפר עם הזמן ושנכון שתמיד ירגישו בהבדל קטן אבל לאט לאט ההבדל יילך ויהיה מועט יותר ויותר." נרגעתי קצת. עדיין, עצוב לי. עצוב לי נורא. שלחתי זר ענק לד"ר עובדיה הביתה. כתבתי לו בברכה שאני מודה לו על היותו רופא נפלא ואדם גדול.
יום מבולבל היה לי היום. זה התחיל כבר אתמול, כשבאנו לקחת את טל ועמית. ראיתי שהוא צולע. די צולע. ללא שיפור מלפני שבוע כשהורדנו את הגבס. חשבתי שאני לחוצה מדי. חשבתי שבטח זה טבעי וזה יעבור ואני סתם "פולנייה" מדי. לא דיברתי על זה עם בעלי אפילו, החלטתי לעבד את הדברים לפני שאכנס להיסטריה... הבוקר אבא שלי התקשר. "יעל, מה יהיה. הוא לא משתפר. הוא סוחב את הרגל כאילו יש לו פרוטזה. את צריכה לבדוק אם זה טבעי ונורמלי או שמשהו לא בסדר." זה כבר הלחיץ אותי. דיברתי עם בעלי והחלטנו שמתקשרים לבית החולים. שוב צילצלתי לד"ר עזרא, הסגן של וינרטרוב: הפרעתי לו באמצע בדיקה כמובן, אבל הוא ענה לי והקשיב לשאלה שלי אם הצליעה היא טבעית ונורמלית לשלב הזה, או שמא משהו לא בסדר. "יעל," הוא אמר, "הרגל שלו לעולם לא תהייה כמו רגל רגילה. הוא תמיד יצלע. מעט יותר אולי, אבל צליעה תהייה תמיד." התאבנתי. "אבל למה? הרי אמרתם שהניתוח יפתור את הכול? הוא הלך רגיל לפני הניתוח, אם נטיה קלה לצד הפנימי ועם היחלשות של הגיד, אבל עדיין, הוא הלך רגיל. איך אתה אומר לי פתאום דבר כזה? הרי אמרתם שהניתוח חיוני להצלת הרגל, ועכשיו אתה אומר שהוא יצלע תמיד? נתתי לכם ילד רגיל והחזרתם לי אותו צולע?" הרגשתי שאני בוכה תוך כדי דיבור. "יעל, את מפריעה לי. אני באמצע טיפול. חשבתי שזה מקרה חירום ושקרה משהו. כל מה שאת מתארת הוא טבעי, אם את רוצה לשמוע עוד הסברים, נדבר בפעם אחרת." אמר וסגר. נשארתי עם השפופרת ביד. דמעות זולגות החוצה על הלחיים. הלכתי לשתות מים והתקשרתי שוב למרפאה. ביקשתי את ד"ר עובדיה, מנתח בכיר שניתח את הרגל של טל עם וינטראוב ושגב. אמרתי לו: "ד"ר עובדיה, אני מבינה שאתה עסוק ובאמצע טיפול, אבל אני חייבת לדבר איתך לפחות חמש דקות בשקט וברוגע. יש לי את הנייד שלך אבל לא אשתמש בו אלא אם תאשר לי לעשות את זה. תגיד לי רק מתי אפשר לצלצל ואני אתקשר כשיהיה לך נוח." הוא היה נינוח ואמר לי תודה על ההתחשבות ושאתקשר ברבע לארבע. בינתיים הלכנו להרכיב את הסד. טל סירב. בכה, צעק, אמר שלא ייתן שיגעו לו ברגל יותר. הלכנו בכל זאת עם אלף הבטחות ומתנות ולקח שעתיים לעשות את כל המדידות וההתקנות והניסורים ואני-לא-יודעת-מה. ברבע לארבע נחתנו בבית עם הסד. התקשרתי לד"ר עובדיה והוא היה מדהים. הוא הרגיע מאוד. אמר לי שהרגל הזו, לא תהייה רגל בריאה ורגילה לעולם כי כך היא יצאה מהרחם. אבל, הם עושים את המקסימום כדי להיטיב ולתקן אותה. הניתוח הזה היה הכרחי אחרת טל היה מאבד שיווי משקל ונופל ומועד והופך לנכה. הרגל לא הייתה יכולה לתפקד יותר אם לא היינו מנתחים ויותר מכך, הניתוח הזה הוא ניתוח שיכול להיעשות רק בילדים קטנים ולא בבוגרים. לא לבני נוער ולא למבוגרים. העיתוי מצוין והריפוי וההחלמה ייקחו לפחות שנה. הוא אמר שהצליעה עוד תימשך כמה חודשים ואולי אפילו יותר אבל תהייה פחות ופחות ככל שהזמן יחלוף. הוא אמר שמוקדם עדיין לנבא את תוצאות הניתוח בטווח הזה. צריך לחכות לפחות שנה כדי להגיד מה קרה ומה השגנו. הוא אמר שגם לאחר ריפוי מלא, תמיד הרגל הזו תהייה חלשה יותר ופחות תפקודית רק שעם הזמן, יראו את זה פחות ופחות. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא ללבוש את הסד שלושה חודשים ביום ובלילה ולהוריד רק באמבטיה. אחרי שלושה חודשים לקבל חופש מהלילה ולשים רק ביום. הסד יעשה פלאים, כך לדבריו. "למה ד"ר עזרא דיבר כמו שדיבר?" שאלתי אותו. "הוא אולי היה קצת פחות סבלני וחוץ מזה, מבחינה אורטופדית קלינית הוא צודק, רק שהוא אמר את זה בצורה נחרצת יותר ממני. אני אומר לך שהרגל תשתפר עם הזמן ושנכון שתמיד ירגישו בהבדל קטן אבל לאט לאט ההבדל יילך ויהיה מועט יותר ויותר." נרגעתי קצת. עדיין, עצוב לי. עצוב לי נורא. שלחתי זר ענק לד"ר עובדיה הביתה. כתבתי לו בברכה שאני מודה לו על היותו רופא נפלא ואדם גדול.
