יעל, אומר לך דברים לא קלים
יודעת שאמרתי לך אותם כמה פעמים. ועדיין מאמינה ומרגישה כך בבטחון כמעט גמור. יעל, את לא מפסיקה לרדת על עצמך. לרדת בלי רחמים וטיפה של קבלה והבנה איזה שהיא כלפי עצמך. לא מדברת אפילו על סליחה. בוא נאמר שבשורה התחתונה, אם שמים את הקלפים על השולחן. זו אינה המצה עם השוקולד (שזה לחלוטין לא סוף העולם) או שאר הטעימות שלפעמים את מספרת. את מלקה את עצמך. לא מקבלת את עצמך על כך שאינך עומדת בציפיות האישיות שלך. הרי בסה"כ תחושת האשמה שלך היא לא על משהו ברמה של עד כדי כך, שזה מוצדק. אלא זה שעל פי השיפוט שלך (!) "חטאת". לאן זה מוביל? קשה לך להתמודד עם הרגשות האלו כי את מבקשת שלמות. מוצאת שוב ושוב ביטוי כך או אחרת ל "ליקויים" ומאשימה וכועסת על עצמך. את בן אדם יעל. וכל מה שאת מרגישה הוא סובייקטיבי. דברים לא ישתנו עד.. שלא תהיי סלחנית לעצמך, סבלנית לדרך - תצליחי אם יהיה לך את אורך הנשימה שלא חלמת (הדרך הזו מלמדת אותנו דברים נוספים) את עושה מה שאת יכולה להגשמת המטרה שלך. ולפעמים כן, את חורגת כי אינך מורכבת מחלקים מכניים אלא גם נשמה. והדרך לוקחת ככל שלא רק הגוף דורש וזקוק לזמן שלואלא גם הנפש. לכן, עלייך לקבל ולהבין מה פירוש להיות בן אנוש. ולטהר את הלב מאותם קודים שנטעו בך אחרת על מה מצופה או נדרש ממך והיום הם מייסרים אותך כל כך. את תטלטלי כנראה עוד עם רגשותייך ותרגיש גרוע. אבל ככל שתתעקשי ותמשיכי בדרך הזאת, הנכונה. תזכי לראות את האור ילדה. שום דבר לא ניתן לנו במגש של כסף. אבל מהצד האחר הבטוח זה, שמהקושי צומחים. והתקווה רוקמת בסוף עור וגידים. נכון יעלוש, זה נשמע קל כביכול לומר, וקשה ליישם. אבל כמו שאמרתי תדבקי בדרך וקחי את הנשימה הכי ארוכה שקיימת. אין לך ברירה. אבל.. תגיעי. דליה
יודעת שאמרתי לך אותם כמה פעמים. ועדיין מאמינה ומרגישה כך בבטחון כמעט גמור. יעל, את לא מפסיקה לרדת על עצמך. לרדת בלי רחמים וטיפה של קבלה והבנה איזה שהיא כלפי עצמך. לא מדברת אפילו על סליחה. בוא נאמר שבשורה התחתונה, אם שמים את הקלפים על השולחן. זו אינה המצה עם השוקולד (שזה לחלוטין לא סוף העולם) או שאר הטעימות שלפעמים את מספרת. את מלקה את עצמך. לא מקבלת את עצמך על כך שאינך עומדת בציפיות האישיות שלך. הרי בסה"כ תחושת האשמה שלך היא לא על משהו ברמה של עד כדי כך, שזה מוצדק. אלא זה שעל פי השיפוט שלך (!) "חטאת". לאן זה מוביל? קשה לך להתמודד עם הרגשות האלו כי את מבקשת שלמות. מוצאת שוב ושוב ביטוי כך או אחרת ל "ליקויים" ומאשימה וכועסת על עצמך. את בן אדם יעל. וכל מה שאת מרגישה הוא סובייקטיבי. דברים לא ישתנו עד.. שלא תהיי סלחנית לעצמך, סבלנית לדרך - תצליחי אם יהיה לך את אורך הנשימה שלא חלמת (הדרך הזו מלמדת אותנו דברים נוספים) את עושה מה שאת יכולה להגשמת המטרה שלך. ולפעמים כן, את חורגת כי אינך מורכבת מחלקים מכניים אלא גם נשמה. והדרך לוקחת ככל שלא רק הגוף דורש וזקוק לזמן שלואלא גם הנפש. לכן, עלייך לקבל ולהבין מה פירוש להיות בן אנוש. ולטהר את הלב מאותם קודים שנטעו בך אחרת על מה מצופה או נדרש ממך והיום הם מייסרים אותך כל כך. את תטלטלי כנראה עוד עם רגשותייך ותרגיש גרוע. אבל ככל שתתעקשי ותמשיכי בדרך הזאת, הנכונה. תזכי לראות את האור ילדה. שום דבר לא ניתן לנו במגש של כסף. אבל מהצד האחר הבטוח זה, שמהקושי צומחים. והתקווה רוקמת בסוף עור וגידים. נכון יעלוש, זה נשמע קל כביכול לומר, וקשה ליישם. אבל כמו שאמרתי תדבקי בדרך וקחי את הנשימה הכי ארוכה שקיימת. אין לך ברירה. אבל.. תגיעי. דליה
