חייבת לפרוק...
אין לי עם מי לדבר על הבעיות שכל כך מפריעות לי, אני משדרת לכולם כאילו הכל בסדר אצלי ואני מרוצה מהחיים שלי כמו שהם.
ובכן, זה ממש לא ככה. אני מרגישה סוג של דיכאון בכל יום מהרגע שבו אני חוזרת הביתה מהלימודים.
אני בחורה בת 25, התחלתי השנה לימודי תואר ראשון אחרי שלא היתי במסגרת קבועה כבר הרבה זמן. אני לא בטוחה אם אני מבינה נכון את המצב שאני מרגישה מסביבי - נראה לי שאני לא מספיק מעניינת את בני המין השני.
במשך השנים הרבה אנשים סביבי אמרו לי שאני מאוד יפה, אבל אף פעם לא היתי בטוחה אם זה באמת נכון... אני רוצה להאמין שכן והרבה פעמים אני מרגישה יפה מאוד, אני יודעת שהנתונים שלי טובים, אבל תמיד אני מרגישה שאולי זה לא מספיק...אולי אני נראית רגילה ולא מיוחדת, והמחשבה הזאת מפחידה אותי קצת.
זה לא שאני חושבת שלהיות יפה זה הכי חשוב, אבל אני יודעת שזה מה שמסתכלים עליו בהתחלה ולפי זה בעיקר מתחילים עם בחורות.
הבעיה היא שבשנים האחרונות הכרתי בחורים בעיקר דרך פייסבוק וטינדר- דרכים שהתגלו כמאוד לא יעילות בשבילי, תמיד ברגע שנפגשים במציאות זה שונה וקשה ליצור את הקליק הזה באופן מלאכותי, תמיד זה מרגיש לי מאוד לא טבעי, תמיד אני מפחדת לאכזב במציאות או להתאכזב, וזה בדרך כלל גם מה שקורה, כי תמיד יש ציפיה למשהו מסויים לפי הפרופיל המעובד ובמציאות מתגלה בנאדם אחר.
אז השנה אמרתי לעצמי שהנה, סוף סוף יש לי הזדמנות אמיתית להכיר פנים מול פנים כמו שצריך, באוניברסיטה וגם לפני כן בקורס פסיכומטרי שעשיתי, אמרתי לעצמי- בטח יהיו שם אנשים שיכולים באמת להתאים לי, שיהיה אפשר לנסות להרגיש איזשהו חיבור עוד מההתחלה פנים מול פנים, שאני אמצא חן בעיניהם מלכתחילה במציאות.
אבל זה פשוט לא קורה, אף אחד לא התחיל איתי עד עכשיו בלימודים, לא אנשים שלומדים איתי יום יום כל היום, ולא אנשים שסתם ככה רואים אותי בכל מקום אפשרי אחר באיזור האוניבסיטה, זה פשוט לא קורה.
וזה עצוב לי כל כך, עד שניסיתי בעצמי אפילו ליזום שיחות עם בחורים שלומדים איתי, אפילו לא במטרה להתחיל איתם, סתם להתחבר, והם שיתפו פעולה, אבל לא נראה שהתלהבו במיוחד... ואני לא מבינה- למה? מה חסר בי? האם אני לא מספיק יפה? לא מספיק מעניינת? לא משדרת את הדבר הנכון?
אני לא מעזה לספר את זה לחברות שלי או למשפחה שלי כי אז אני בעצם מודה כמה אני נואשת וכמה אני רוצה מישהו אבל אף אחד בינתיים לא מראה שום עניין.
ומה עליי לעשות? להמשיך לחפש באתרי היכרויות שונים ולהתאכזב מהדייטים? להבין שאני באמת צריכה לשנות משהו בי? אני מרגישה כבר כל כך חסרת ביטחון וכל כך מיואשת...
מקווה למצוא פה עצות כלשהן, אולי מתוך הזדהות...אולי יש דרך להבין את המצב הזה ולצאת ממנו...
אין לי עם מי לדבר על הבעיות שכל כך מפריעות לי, אני משדרת לכולם כאילו הכל בסדר אצלי ואני מרוצה מהחיים שלי כמו שהם.
ובכן, זה ממש לא ככה. אני מרגישה סוג של דיכאון בכל יום מהרגע שבו אני חוזרת הביתה מהלימודים.
אני בחורה בת 25, התחלתי השנה לימודי תואר ראשון אחרי שלא היתי במסגרת קבועה כבר הרבה זמן. אני לא בטוחה אם אני מבינה נכון את המצב שאני מרגישה מסביבי - נראה לי שאני לא מספיק מעניינת את בני המין השני.
במשך השנים הרבה אנשים סביבי אמרו לי שאני מאוד יפה, אבל אף פעם לא היתי בטוחה אם זה באמת נכון... אני רוצה להאמין שכן והרבה פעמים אני מרגישה יפה מאוד, אני יודעת שהנתונים שלי טובים, אבל תמיד אני מרגישה שאולי זה לא מספיק...אולי אני נראית רגילה ולא מיוחדת, והמחשבה הזאת מפחידה אותי קצת.
זה לא שאני חושבת שלהיות יפה זה הכי חשוב, אבל אני יודעת שזה מה שמסתכלים עליו בהתחלה ולפי זה בעיקר מתחילים עם בחורות.
הבעיה היא שבשנים האחרונות הכרתי בחורים בעיקר דרך פייסבוק וטינדר- דרכים שהתגלו כמאוד לא יעילות בשבילי, תמיד ברגע שנפגשים במציאות זה שונה וקשה ליצור את הקליק הזה באופן מלאכותי, תמיד זה מרגיש לי מאוד לא טבעי, תמיד אני מפחדת לאכזב במציאות או להתאכזב, וזה בדרך כלל גם מה שקורה, כי תמיד יש ציפיה למשהו מסויים לפי הפרופיל המעובד ובמציאות מתגלה בנאדם אחר.
אז השנה אמרתי לעצמי שהנה, סוף סוף יש לי הזדמנות אמיתית להכיר פנים מול פנים כמו שצריך, באוניברסיטה וגם לפני כן בקורס פסיכומטרי שעשיתי, אמרתי לעצמי- בטח יהיו שם אנשים שיכולים באמת להתאים לי, שיהיה אפשר לנסות להרגיש איזשהו חיבור עוד מההתחלה פנים מול פנים, שאני אמצא חן בעיניהם מלכתחילה במציאות.
אבל זה פשוט לא קורה, אף אחד לא התחיל איתי עד עכשיו בלימודים, לא אנשים שלומדים איתי יום יום כל היום, ולא אנשים שסתם ככה רואים אותי בכל מקום אפשרי אחר באיזור האוניבסיטה, זה פשוט לא קורה.
וזה עצוב לי כל כך, עד שניסיתי בעצמי אפילו ליזום שיחות עם בחורים שלומדים איתי, אפילו לא במטרה להתחיל איתם, סתם להתחבר, והם שיתפו פעולה, אבל לא נראה שהתלהבו במיוחד... ואני לא מבינה- למה? מה חסר בי? האם אני לא מספיק יפה? לא מספיק מעניינת? לא משדרת את הדבר הנכון?
אני לא מעזה לספר את זה לחברות שלי או למשפחה שלי כי אז אני בעצם מודה כמה אני נואשת וכמה אני רוצה מישהו אבל אף אחד בינתיים לא מראה שום עניין.
ומה עליי לעשות? להמשיך לחפש באתרי היכרויות שונים ולהתאכזב מהדייטים? להבין שאני באמת צריכה לשנות משהו בי? אני מרגישה כבר כל כך חסרת ביטחון וכל כך מיואשת...
מקווה למצוא פה עצות כלשהן, אולי מתוך הזדהות...אולי יש דרך להבין את המצב הזה ולצאת ממנו...
