Mommy loves you
New member
חייבת לפרוק
3 שנים עברו מאז שילדתי את בני הבכור בלידה שקטה בשבוע 39. כואב לי מאוד. המשכתי בחיים, החזקתי מעמד, ילדתי תינוקות, אבל אושרי מהול בעצב. הוא כל הזמן איתי לא מצליחה ולא רוצה לשחרר אותו, מתגעגעת אליו עד כאב, מרגישה בודדה בעצבות שלי, החיים המשיכו והוא נשכח. מרגישה אבודה בלעדיו. זהו. עדיין עוברת יום ביומו בדיוק כמו בימים אחרי הלידה, כל יום הוא השג, רק עכשיו מבינה שלא הראה אותו שוב, חוששת לשכוח את הפנים שלו, כועסת שלא צילמתי, עוד נשיקה שלא נתתי, שלא סמכתי על עצמי והצלתי אותו.
3 שנים עברו מאז שילדתי את בני הבכור בלידה שקטה בשבוע 39. כואב לי מאוד. המשכתי בחיים, החזקתי מעמד, ילדתי תינוקות, אבל אושרי מהול בעצב. הוא כל הזמן איתי לא מצליחה ולא רוצה לשחרר אותו, מתגעגעת אליו עד כאב, מרגישה בודדה בעצבות שלי, החיים המשיכו והוא נשכח. מרגישה אבודה בלעדיו. זהו. עדיין עוברת יום ביומו בדיוק כמו בימים אחרי הלידה, כל יום הוא השג, רק עכשיו מבינה שלא הראה אותו שוב, חוששת לשכוח את הפנים שלו, כועסת שלא צילמתי, עוד נשיקה שלא נתתי, שלא סמכתי על עצמי והצלתי אותו.
