חייבת לפרוק..
אני בת 17. ואני מרגישה פשוט שלחיים שלי אין משמעות, מכל הבחינות.
יש לי דימוי עצמי מאוד נמוך .. בתחתית של התחתית.
קודם כל אני אוהבת מישהו שבחיים לא יהיה בינינו משהו וזה עובדה, אנחנו שונים לגמרי ואני לא יודעת אם לחשוב שהוא צוחק עלי מאחורי הגב עם חברים שלו או שפשוט הוא סתם לא שם עלי.
עברתי הרבה אכזבות בחיים עם אהבות, המון פעמים מי שאהבתי לא אהב אותי , וממש מעטים היו אלה שהיה להם רגשות אליי אולי 3 בכל החיים שלי.. אבל אליהם לא היה לי רגשות זה גרם לי לחשוב שבחיים אני לא אמצא מישהו שיהיה בינינו אהבה הדדית אלא תמיד חד צדדית.
חיבבתי מישהו לפני כמה שנים היינו ידידים, אבל עדיין הוא התאהב במישהי אחרת, לא בי..
היום המישהי הזאת חברה שלי. ואני שמה לב שכל מי שאני הכרתי התאהב בה ולא בי.
עכשיו ברור שזה יצר לי קנאה לגביה למרות שבאמת אני אוהבת אותה.
הביטחון העצמי שלי והדימוי שלי פשוט נמוך וגורמים לי לחשוב את כל זה, כי מילא הייתי משוכנעת שמשהו לגמרי לא בסדר עם המראה שלי או האופי שלי אז הייתי מבינה אבל אני לא חושבת את זה.
עכשיו בגלל אותו מישהו שאני אוהבת אני חסומה לגבי ניסיון בלפתח קשר עם בנים אחרים אין לי כוח וסבלנות לזה , כי אני תקועה במחשבה שאני אוהבת מישהו ועדיין תמיד יש לי את התקווה שיקרה בינינו משהו למרות שאני יודעת שלא.
ניסיתי לדבר עם בנים אחרים זה הלך סבבה כמה ימים וזהו יותר לא היה לי סבלנות להמשיך להיות איתם בקשר וזה מכמה סיבות : אני מרגישה חסומה מבחינה רגשית אני לא רואה ולא מצליחה לראות אף אחד חוץ ממי שאני אוהבת.
אני מרגישה שזה חסר טעם כי אין מצב שהבן שהכרתי יפתח אליי רגשות כי אם עד עכשיו לא היה לי משהו רציני עם אף בן אז למה שזה יקרה? כנראה זה לא קורה מסיבה כלשהי..
זה גורם לי לקנאות בבנות שבנים מאוהבים בהן , ובזוגות מושלמים..
אפילו לידידות עם בנים אין לי חשק.. אפילו שיש מישהו שכן מעוניין בידידות איתי אין לי כוח להתחיל לדבר איתו בפלאפון או שיחות ארוכות בפייסבוק. חשוב להדגיש שעם חברות שלי זה ההפך אני מאוד אוהבת לדבר איתן והכל, רק עם בנים זה ככה..
גם לאחרונה ניתקתי קשר עם חברה שהייתה ממש טובה שלי. גיליתי את הפנים האמיתיות שלה כמו שאומרים וכואב לראות שאפילו לא אכפת לה ממני היא המשיכה הלאה כאילו שום דבר.
התגברתי על זה לבסוף אבל עדיין אני מרגישה, שלמרות שיש לי חברות שהן סבבה והכל אני מרגישה פשוט בודדה לפעמים.
אני מרגישה שלאף אחד לא אכפת ממני חוץ מלהורים שלי כמובן.
כאילו אם אני אמות- כולם חוץ מההורים שלי יהיו המומים כמה זמן וימשיכו בשלהם.
אני לא מרגישה חלק חשוב בחיים של מישהו.
פשוט חסרת תועלת.
כל זה גורם לי לא לרצון להתאבד, אבל זה כמו חיים בעינויים.
כל הזמן יש לי מחשבות עם דמוי עצמי נמוך, מחשבות של השוואה עצמית לאחרים ועל עצמי שאני לא שווה ואף אחד בחיים פשוט לא יסתכל עליי כמו שאני רוצה.
אני נותנת הרבה ובאהבה , ולפעמים מרגישה כאילו דופקים לי בפרצוף.
מחפשת להבין מה רע בי ולא מבינה..
אני מרגישה עייפות מכל המחשבות האלה, כאבי לב והמון פעמים אין לי גם חשק לצאת החוצה.
המון פעמים בא לי להיעלם פשוט.
מרגישה כל כך בודדה לפעמים..
אני בת 17. ואני מרגישה פשוט שלחיים שלי אין משמעות, מכל הבחינות.
יש לי דימוי עצמי מאוד נמוך .. בתחתית של התחתית.
קודם כל אני אוהבת מישהו שבחיים לא יהיה בינינו משהו וזה עובדה, אנחנו שונים לגמרי ואני לא יודעת אם לחשוב שהוא צוחק עלי מאחורי הגב עם חברים שלו או שפשוט הוא סתם לא שם עלי.
עברתי הרבה אכזבות בחיים עם אהבות, המון פעמים מי שאהבתי לא אהב אותי , וממש מעטים היו אלה שהיה להם רגשות אליי אולי 3 בכל החיים שלי.. אבל אליהם לא היה לי רגשות זה גרם לי לחשוב שבחיים אני לא אמצא מישהו שיהיה בינינו אהבה הדדית אלא תמיד חד צדדית.
חיבבתי מישהו לפני כמה שנים היינו ידידים, אבל עדיין הוא התאהב במישהי אחרת, לא בי..
היום המישהי הזאת חברה שלי. ואני שמה לב שכל מי שאני הכרתי התאהב בה ולא בי.
עכשיו ברור שזה יצר לי קנאה לגביה למרות שבאמת אני אוהבת אותה.
הביטחון העצמי שלי והדימוי שלי פשוט נמוך וגורמים לי לחשוב את כל זה, כי מילא הייתי משוכנעת שמשהו לגמרי לא בסדר עם המראה שלי או האופי שלי אז הייתי מבינה אבל אני לא חושבת את זה.
עכשיו בגלל אותו מישהו שאני אוהבת אני חסומה לגבי ניסיון בלפתח קשר עם בנים אחרים אין לי כוח וסבלנות לזה , כי אני תקועה במחשבה שאני אוהבת מישהו ועדיין תמיד יש לי את התקווה שיקרה בינינו משהו למרות שאני יודעת שלא.
ניסיתי לדבר עם בנים אחרים זה הלך סבבה כמה ימים וזהו יותר לא היה לי סבלנות להמשיך להיות איתם בקשר וזה מכמה סיבות : אני מרגישה חסומה מבחינה רגשית אני לא רואה ולא מצליחה לראות אף אחד חוץ ממי שאני אוהבת.
אני מרגישה שזה חסר טעם כי אין מצב שהבן שהכרתי יפתח אליי רגשות כי אם עד עכשיו לא היה לי משהו רציני עם אף בן אז למה שזה יקרה? כנראה זה לא קורה מסיבה כלשהי..
זה גורם לי לקנאות בבנות שבנים מאוהבים בהן , ובזוגות מושלמים..
אפילו לידידות עם בנים אין לי חשק.. אפילו שיש מישהו שכן מעוניין בידידות איתי אין לי כוח להתחיל לדבר איתו בפלאפון או שיחות ארוכות בפייסבוק. חשוב להדגיש שעם חברות שלי זה ההפך אני מאוד אוהבת לדבר איתן והכל, רק עם בנים זה ככה..
גם לאחרונה ניתקתי קשר עם חברה שהייתה ממש טובה שלי. גיליתי את הפנים האמיתיות שלה כמו שאומרים וכואב לראות שאפילו לא אכפת לה ממני היא המשיכה הלאה כאילו שום דבר.
התגברתי על זה לבסוף אבל עדיין אני מרגישה, שלמרות שיש לי חברות שהן סבבה והכל אני מרגישה פשוט בודדה לפעמים.
אני מרגישה שלאף אחד לא אכפת ממני חוץ מלהורים שלי כמובן.
כאילו אם אני אמות- כולם חוץ מההורים שלי יהיו המומים כמה זמן וימשיכו בשלהם.
אני לא מרגישה חלק חשוב בחיים של מישהו.
פשוט חסרת תועלת.
כל זה גורם לי לא לרצון להתאבד, אבל זה כמו חיים בעינויים.
כל הזמן יש לי מחשבות עם דמוי עצמי נמוך, מחשבות של השוואה עצמית לאחרים ועל עצמי שאני לא שווה ואף אחד בחיים פשוט לא יסתכל עליי כמו שאני רוצה.
אני נותנת הרבה ובאהבה , ולפעמים מרגישה כאילו דופקים לי בפרצוף.
מחפשת להבין מה רע בי ולא מבינה..
אני מרגישה עייפות מכל המחשבות האלה, כאבי לב והמון פעמים אין לי גם חשק לצאת החוצה.
המון פעמים בא לי להיעלם פשוט.
מרגישה כל כך בודדה לפעמים..