חייבת לפרוק (ארוך)
לא יודעת אפילו איך להתחיל, איך להוציא את המילים מהפה: אני שונאת את אבא שלי, מתעבת אותו. שורש כל הסיפור טמון כמובן בילדות, אותה חוויתי כלא נעימה ואף קשה. אבי נקט כלפי ביד קשה מבחינה פיזית, מילולית (ישנם דברים שרק לאחרונה יצא לי לקרוא ששפטו הורים בגינם אך לא ארחיב) וחוסר כבוד טוטלי כלפי וכלפי אחי. בשנים האחרונות כאשר התעמתתי עימו בנושאים אלו הוא הכחיש ואף צחק על כך בטענה שלא היו דברים מעולם. כמובן שדבר זה השפיע עליי מבחינה פסיכולוגית: חוסר ביטחון עצמי טוטלי, אי אמון בסיסי באנשים ונטיה כללית לחמקמקות. הקדמתי את המאוחר ובכל מקרה עבדתי על עצמי, שיניתי את עצמי ולמדתי לקבל באופן כלשהו את מעשיו (גם הוא היה בן להורים קשים, ניצולי שואה ולא ממש מתאימים להורות). וכך עברו הימים אמנם לא באופן חלק, אך ללא תקלות מיותרות. יצאתי מהבית, נישאתי לגבר שמכבד ואוהב אותי ואני אותו. בשנה האחרונה נולד לנו בן וההלם של הלידה באופן מסויים גרם לי להזקק לאמי. או אז עלו וגעשו כל התחושות הגועשות משכבר הימים שחשבתי וקוויתי שנמוגו. גם מצידי וגם מצידו. כך נוצר מעין מעגל קסמים, בו אני נפגשת עימו יותר מכפי הרצוי ואז אני או הוא לא יכולים לעמוד בפרץ והכל מתפרץ ואז יש שקט רוגז, רוגע דמוי ושוב הכל מתחיל מחדש. מכאן נובעים מספר קשיים: 1. קשה לי לראות אותו פיזית משום שאני מתעבת אותו (אגב אני די בטוחה שגם הוא מתעב אותי). הוא סבא טוב אבל לי קשה לשהות במחיצתו וכנ"ל לגביו. 2. כל התחושות הללו מעלות בליבי חששות כבדים כלפי בני, האם גם אצלי זה יתפרץ? האם גם אני אפגע בו כל כך שאני אהרוס לו את האישיות הנוכחית שלו? 3. וכמובן שזה מעיב על החיים המשפחתיים הכלליים: מתח קשה במשפחה (אגב לא רק בגללי, גם לאחי יש התנגשויות קשות עימו), אני לא יכולה לשוחח על המצב עם בני המשפחה - אמי טוענת שאני עושה עניין גדול מדי ובנזוגי מזדהה מדי ולא הייתי מעוניינת שהוא גם יתעב אותו (לא רוצה לסבך את העניין יותר) הקיצר, לא יודעת מה לעשות אשמח לשמוע עצות ודעות
לא יודעת אפילו איך להתחיל, איך להוציא את המילים מהפה: אני שונאת את אבא שלי, מתעבת אותו. שורש כל הסיפור טמון כמובן בילדות, אותה חוויתי כלא נעימה ואף קשה. אבי נקט כלפי ביד קשה מבחינה פיזית, מילולית (ישנם דברים שרק לאחרונה יצא לי לקרוא ששפטו הורים בגינם אך לא ארחיב) וחוסר כבוד טוטלי כלפי וכלפי אחי. בשנים האחרונות כאשר התעמתתי עימו בנושאים אלו הוא הכחיש ואף צחק על כך בטענה שלא היו דברים מעולם. כמובן שדבר זה השפיע עליי מבחינה פסיכולוגית: חוסר ביטחון עצמי טוטלי, אי אמון בסיסי באנשים ונטיה כללית לחמקמקות. הקדמתי את המאוחר ובכל מקרה עבדתי על עצמי, שיניתי את עצמי ולמדתי לקבל באופן כלשהו את מעשיו (גם הוא היה בן להורים קשים, ניצולי שואה ולא ממש מתאימים להורות). וכך עברו הימים אמנם לא באופן חלק, אך ללא תקלות מיותרות. יצאתי מהבית, נישאתי לגבר שמכבד ואוהב אותי ואני אותו. בשנה האחרונה נולד לנו בן וההלם של הלידה באופן מסויים גרם לי להזקק לאמי. או אז עלו וגעשו כל התחושות הגועשות משכבר הימים שחשבתי וקוויתי שנמוגו. גם מצידי וגם מצידו. כך נוצר מעין מעגל קסמים, בו אני נפגשת עימו יותר מכפי הרצוי ואז אני או הוא לא יכולים לעמוד בפרץ והכל מתפרץ ואז יש שקט רוגז, רוגע דמוי ושוב הכל מתחיל מחדש. מכאן נובעים מספר קשיים: 1. קשה לי לראות אותו פיזית משום שאני מתעבת אותו (אגב אני די בטוחה שגם הוא מתעב אותי). הוא סבא טוב אבל לי קשה לשהות במחיצתו וכנ"ל לגביו. 2. כל התחושות הללו מעלות בליבי חששות כבדים כלפי בני, האם גם אצלי זה יתפרץ? האם גם אני אפגע בו כל כך שאני אהרוס לו את האישיות הנוכחית שלו? 3. וכמובן שזה מעיב על החיים המשפחתיים הכלליים: מתח קשה במשפחה (אגב לא רק בגללי, גם לאחי יש התנגשויות קשות עימו), אני לא יכולה לשוחח על המצב עם בני המשפחה - אמי טוענת שאני עושה עניין גדול מדי ובנזוגי מזדהה מדי ולא הייתי מעוניינת שהוא גם יתעב אותו (לא רוצה לסבך את העניין יותר) הקיצר, לא יודעת מה לעשות אשמח לשמוע עצות ודעות