חייבת לפרוק (אולי ט')

[מור נסיכת הפופ]

חייבת לפרוק (אולי ט')

אני מפרסמת את ההודעה שוב..
אני מתנצלת מראש על כל ה"עבירות" שאני מבצעת כאן. אין לי את מי לשתף ביום יום במה שעובר עליי, בעיקר כי כל מי שמסביבי לא באמת מבין. אני כל כך רוצה לפרוק שכשזה יוצא ואני מתחילה להקליד, זה יוצא, בלי פילטרים. אין ספק שבפעם הבאה אסתכל טוב טוב מה אני כותבת לפני שאני לוחצת על "שלח".

עליתי במשקל, הסביבה אומרת שקצת אבל מבחינתי זה המון..

אבל המחמאות מהחברים שלי היו "עלית קצת, אבל את נראית טוב! את נראית חיה, זוהרת" וזה גרם לי לשם שינוי לתחושה טובה. שאולי אולי ממש במקרה...לא צריך לעבור את כל העינויים האלו שאני מעבירה את עצמי..וסבא וסבתא מתכננים נסיעה לניו יורק ורוצים שאבוא איתם והכל התחיל להיראות פחות או יותר בסדר.

ואז השבוע חטפתי וירוס בטן שתקף אותי קשה ובעיקר השבית אותי למיטה לחמישה ימים...(אבל עכשיו הכל טוב, עד כמה שאפשר.)
דווקא חשבתי שארד מזה במשקל והייתי דווקא ממש שמחה שחליתי אבל מסתבר שעליתי עוד...

הייתי אצל הספר השבוע...כששילמתי על הפן ואחרי שאיחרתי בכמה דק' באותו היום הוא העיר כבדרך אגב "פעם הבאה רק תשתדלי לא לאחר...ומגיע לך מזל טוב, נכון?" לא הבנתי מה הוא רוצה אבל ראיתי שהוא פוזל לכיוון הבטן שלי. "על...?" שאלתי וקיוויתי לא לשמוע את מה שכבר רץ לי במוח. "אה חשבתי ש...וואי אני מה זה מצטער" ועניתי, עם עיניים נוצצות על סף בכי "שטויות, זה לא פעם ראשונה שחושבים ככה" כי מה לעזאזל יכולתי להגיד??? הוא התנצל שוב, כמובן...אבל את כל הדרך הביתה ביליתי בוכה מתחת למשקפי שמש.

הנה הלכה התחושה הטובה שהייתה לי. זה הכה בי קשה, מאוד, לא הצלחתי לקום מהמיטה והוירוס החמיר, מה שגרם לרופאה שלי לתת לי תרופות בכמות מסחרית שגם ככה השביתו אותי למיטה. זה למה נעלמתי לכמה ימים.

אתמול, כשכבר הרגשתי יותר טוב ליוויתי את אמא שלי לסופר. (כן, אני אוהבת לקנות אוכל, לא אוהבת לאכול אותו - לכו תבינו) וכשחיכיתי בתור אחת העובדות, שבמקרה שכנה שלי (נו "מהשכונה") ניגשה אליי ואמרה לי "מאמיייייי יוווו נשמה מה איזה יופי מגיע לך מזל טובבבב?" באותו הרגע לא יכולתי יותר, הסתובבתי בלי לענות לה, נשברתי והתפרקתי לאלפי חתיכות באמצע הסופר. באתי לאמא שלי בוכה בהיסטריה וכשנרגעתי קצת הצלחתי להסביר לה מה קרה. ראיתי עליה שזה הכעיס אותה, ראיתי שכל מה שהיא רוצה זה להרביץ לאותה שכנה אבל אמא שלי, המאופקת תמיד, אמרה לי "יש אנשים מטומטמים שאומרים דברים מטומטמים".

חזרנו הביתה והדרך הייתה מה זה שקטה. בבית אחותי חסרת הטאקט אמרה לי "אם כל כך מפריע לך שאומרים לך את זה תעשי דיאטה", לא היו לי עצבים להסביר לילדה שטחית בת 16 מה עובר לי בראש, נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת, את האור ונשכבתי במיטה.

שמעתי את אמא שלי בוכה, היא אף פעם לא בוכה. בטח שלא מולנו.
ואז היא נכנסה לחדר כנראה כדי לראות מה אני עושה ושהכל בסדר. רציתי שנדבר, אבל לא ידעתי איך ונתתי לה ללכת.

אני בטוחה שלכל אדם מהצד יישמע מצחיק שהערה כזאת משחקת לי עם המוח, אבל היא כן. והיא לא עוזבת. זה כל מה שחלמתי עליו כשישנתי ביומיים האחרונים.
אני יודעת שכשאני מסתובבת ברחוב אף אחד לא יכול לנחש מה עובר לי בראש או עם מה אני מתמודדת, אבל אני באמת מנסה להבין איך לאנשים יש את האומץ/החוצפה/הטמטום להעיר הערות כאלה ולא מצליחה...

והנה הלכה לה התחושה הטובה כי ידוע שתחושות טובות הן לא כאן לנצח, הרע תמיד מנצח בסוף. לפחות במקרה שלי.

אני מקווה שלכולכן הסופ"ש עובר טוב יותר, קל יותר, אוהבת ומחבקת

 

[PantherettePitz]

כותבת לך שוב

את כותבת ״הייתי דווקא ממש שמחה שחליתי״. בתוך ההקשר המשפט הזה יכול להיראות כמעט הגיוני ולהיבלע בשאר ההודעה. אבל נסי להתעמק בו לבדו לרגע. מחלה היא אף פעם לא דבר טוב. היא מתרחשת כשהגוף שלך נלחם במשהו רע שחדר אליו. והנה את מעודדת את המשהו הרע הזה במקום את הגוף שלך שזו דרכו לשרוד. מה צריך יותר מזה כדי לראות כמה הפרעת האכילה שלך פוגעת בך?

 

[מור נסיכת הפופ]

אני מודעת לעובדה שהמצב לא טוב

אם לא הייתי מודעת לא הייתי כל כך רוצה לחזור לאשפוז ולקבל טיפול.

אבל יש כל כך הרבה גורמים חיצוניים שמונעים ממני לעשות את זה וההתמכרות להפרעה גוברת על הרצון לקבל טיפול, כמעט תמיד.

 

[ל3]

אוי מתוקה אני כל כך מזדהה איתך (ט)

עד שנראה לי שאין מי שמבין אותך יותר טוב ממני. בשבועות האחרונים נלחמתי לתחזק את ההפרעה כרגיל אבל היא בגדה בי. לא יודעת משהו בי הישתנה פתאום התחלתי לאכול בלי לחשב קלוריות, לאכול דברים משמינים ובכמיות, לא היה איכפת לי פשוט כאילו כפי שהיא באה היא נעלמה. ופחדתי מזה פחד אימים אבל לא היה לי את "הכוחות" להילחם בהפקרות הזו שחלה בי. התגובות, כפי ששעירת לא אחרו לבוא. פתאום קבלתי "מחמאות" מהמשפחה שלי- את נראת נפלא, איך נהיית כזאת קורנת. ואני, במקום לקחת את זה למקום טוב בהיתי בהם בהלם וחזרתי ואמרתי ושאלתי- אני נראת נפלא משמע שהשמנתי? כמעט וצעקתי את זה בפניהם והם שמודעים לרגישות בנושא אמרו לא מה פתאום פשוט מקודם נראת נורא חולנית ועכשו את ממש חתיכה. באותו רגע כל מה שרציתי זה להעלם, הבטתי במראה וקללתי את עצמי, שנאתי את עצמי כל כך והדמעות הגיעו בשצף קצף. והיא ההפרעה הזכירה לי שהיא לא באמת נעלמה לשום מקום. היום כבר צמצמתי משמעותית וכל מה שאני רוצה זה להיות מסוגלת להמשיך לעשות זאת. לא רוצה מחמאות מסוג "איך את פתאום נראת נפלא". רוצה להיראות שדופה וחולה ואפילו לא יודעת למה.
מבינה אותך מאוד יקירה, כמה הערות הגם חיוביות יכולות להיתפס אצלנו אחרת.כל מה שאני יכולה לאחל לך ( ואולי גם לעצמי?) זה שיבוא היום שההערות האלה יהיו פחות פוגעניות עבורנו כי משהו אחר משמעותי יותר מעבר לסטיות במשקל יעסיק אותנו באמת
שולחת לך

גדול של הבנה

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היא בגדה בך?

מי זו היא? איך היא נראית? ואיזה מעשה היא עשתה שלו את קוראת בגידה?

ברצינות, את בנאדם מבוגר. אמא לילד. תסתכלי לעצמך בעיניים במראה ותנסי לקרוא שוב למחלה שאת חולה בה "היא" ולדבר עליה כאילו היא אדם נפרד, ועוד כזה שאהב אותך ועכשיו פעל לרעתך.
זה כל כך מגוחך.
את חולה. במחלה קשה.
כן, גם העובדה שאכלת קצת ועלית במשקל [עם כל זה שהיא משמחת אותי מאוד] לא גורמת לך להיות בריאה יותר. מה שחולה הוא הדימוי שלך על עצמך ועל אוכל ועל משקל, המחשבות שלך.
וזה לא היא, זו מחלה.
אל תשאלי את עצמך אם את רוצה להיות שמנה או רזה. זו שאלה של ילדות בנות חמש עשרה. תשאלי את עצמך אם את רוצה להיות חולה או בריאה. שפויה או לא שפויה. יציבה ונורמלית או מעורערת ורדופה.
מה התשובות שלך?

 

[ל3]

לפרפר

אני יודעת שכל מה שאת מנסה זה לעזור ולתמוך אך חייבת להודות שההודעה שלך הרגישה לי קצת בוטה על גבול המעליבה. אני העלתי פה את רגשותיי ומחשבותיי ונכון שהם לא בריאות או מועילות אבל לכנות אותן מגוכחות או או ילדותיות זה על גבול המעליב. אלה הם המחשבות שלי לטוב ולרע ולא הייתי מזלזלת ברגשות האחר . ובאשר לשאלתך,כן אני רוצה להיות ברה בשביל הבן שלי, לא בטוח שאני רוצה להיות בריאה בשביל עצמי. בשביל זה אני צריכה לאהוב את עצמי לפחות קצת ואני עוד רחוקה משם. בשביל זה אני צריכה לאהוב את העולם בו אני חייה ובנתיים רק מוצאת למה לשנוא אותו.
התעכבתי בתשובתי כי הייתי בחופשה משפחתית בדרום. וכן בטח תשמחי לדעת שאכלתי והמוןןןןןןןן ואולי לא תשמחי לדעת שאני לא שמחה מזה אלה ההפך בדיכאון חמור. זה אומר שאני ילדותית? שאני לא מעריכה מספיק מה שבאמת חשוב בחיים? אולי אבל לא יכולה להתכחש להרגשה שלי שהמקום היחידי שבו הצלחתי לעמוד על שלי!!!!!!!!! בתקופה האחרונה היה נושא האוכל וזה אבד לי, עבורי זו אבדה קשה מנשוא. לא יודעת אם אצליח להשיב את ההיא ( ההפרעה) לחיי, בנתיים נראה שבקצב בו אני אוכלת ומה שאני אוכלת היא מתרחקת יותר ויותר ( ההפרעה) אם אני שמחה על זה- ממש לא! אם טוב לי עם זה- לא , רע לי מאוד. אם זה הופך אותי ליציבה ונורמאלית- לא! כי להסתובב בתחושה של כישלון, של חזרה אחורה, של חוסר שליטה הוא לא יותר נורמאלי מפשוט לצמצם

 

[פרפר בתוך אגרוף]

שמחה לראות אותך כאן

 

[מור נסיכת הפופ]

וכאילו זה לא מספיק

אני מוצאת את עצמי רוצה לחזור לשם, לאשפוז. חושבת על זה כל הזמן. בזמן שכולם מנסים לברוח משם או מפחדים להגיע לשם, אני רוצה לחזור לשם, להשלים טיפול ולסיים עם הסיוט הזה.

כן, אני רוצה להיות יותר רזה. כן, אני מודעת לזה שמה שאני עושה כדי להיות רזה הוא לא בריא והפך להרגל והתמכרות, אבל התעייפתי כבר.

אני מרגישה מותשת, מובסת ובעיקר עייפה מהכל. עייפה מלהסתיר, עייפה מלעבוד שעות נוספות בחישובי קלוריות, פשוט עייפה.

אבל אי אפשר כלכלית, כי יש חובות שצריך לשלם. וגם כשהסברתי להורים שיש דבר כזה שנקרא הבטחת הכנסה וביטוח לאומי הם פשוט אמרו "אין טיפול סגור. תסתדרי לבד."

ואני מנסה לבד, אבל כל פעם חוזרת אחורה, כל פעם נכנסת למעגל האינסופי הזה.

אני רוצה להיות מאושרת. זה הכל.

 

[קולדון]

היי

לוקח לגוף זמן להתאזן והוא מגיב שונה בהתחלה לעלייה במשקל.


בהתחלה הגוף יכול להגיב מוזר ולהעלות במשקל את אותם x קילוגרמים, ויראו את זה שונה לחלוטין על הגוף לעומת תקופה מאוזנת של אכילה עם אותו המשקל. יכול להיות שזה מה שקרה ונוצרה לך נפיחות מסויימת, קראתי כאן כבר על הרבה בנות שערו את החלק של העלייה במשקל לאחר תת משקל, והגוף בהתחלה בפרופורציות אחרות (מתניים חזה וכו) ואחכ זה מסתדר.

זה לא עוזר שאת ממשיכה לשחק עם הגוף, כן אוכלת, לא אוכלת וכו..

אני ממש מקווה שיסתדר לך עם הטיפול/אישפוז, כי ברור שאת צריכה תמיכה רצינית. התגובות של ההורים מצערות, למרות שאני יכולה להבין אותם. כמעט כל מי שלא מכיר הפרעות אכילה לא מסוגל להבין עד כמה זה לא פשוט להתגבר על זה ולאכול, למרות שכביכול הפעולה המוטורית של אכילה בכלל לא מסובכת.
מה הבעיה? פשוט תאכלי. אז זה שלא, זה בכלל לא פשוט ותאכלי **למרות** שזה בכלל לא פשוט.
אז מהבחינה הזו אני באמת ממש מקווה שתמצאי את התמיכה המתאימה ולא תוותרי..

 

[נוגה 1234]

מצטערת שאין לי יותר מידי מילים..
אבל כשקראתי, הרגשתי חייבת להגיב.
החלק הראשון של ההודעה, לפחות לדעתי, כן הראה מקום שהוא יותר בריא, של הבנה שהעלייה במשקל גורמת, לפחות בעיני אחרים, לראות אותך יותר חיה, יותר בריאה.
לגבי החלק השני.. הרבה פעמים הסביבה חסרת טאקט. (וכמו שכתבו לך כבר מעליי, שמעתי גם שלוקח לפעמים לגוף זמן להתאזן וזה..)
וברור שזה קשה להתמודד עם תגובות כאלו, והורס ומנפץ. אבל נשמע שלא אנשים שקרובים אלייך אמרו תהערות האלה. ואולי לפעמים, כדאי להתעלם מכל ההערות האלו (כמה שזה קשה), ופשוט לשים פס על כולם וללכת עם האמת שלך. (ויודעת שזה קשה. בתור אחת שאפילו ההורים אמרו לה כמה את אוכלת, את תהיי שמנה וזה..)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מור

זה לא נשמע מוזר לאף אחת כאן, שהערה כזו עושה לך רע ומקשה עלייך.
אני חושבת שגם נשים שמעולם לא חלו בהפרעות אכילה מבינות למה הערה כזו פוגעת.
לצערי, אנחנו חיים בעולם שבו הרבה נמדד לפי סרגל של מראה חיצוני,
ולמדנו למדוד את עצמנו על הסרגל הזה,
למרות שהוא באמת לא הסרגל היחידי וגם לא צריך להיות הסרגל הקובע.

אני יודעת ומבינה שכרגע את לא יכולה להרגיש שזה בסדר איך שאת נראית ושבכל משקל את לגיטימית. אבל אולי את כן יכולה לראות שיש בך עוד דברים חוץ מאיך שאת נראית, ושגם אם מהתחום הזה את לא מרוצה, יש סרגלים אחרים שבהם תקבלי ציונים טובים יותר מעצמך.
את יכולה לחשוב על דברים כאלו?
דברים שאת טובה בהם, מוכשרת בהם, שאת יותר מוכשרת מאחרים, שאת מקבלת עליהם מחמאות ושאת גאה בהם?

 

[מור נסיכת הפופ]

אני מרגישה שגם דברים שהייתי טובה בהם בעבר

דברים שקיבלתי עליהם פידבקים, הפכו להיות שוליים, חסרי משמעות או שאני פשוט לא טובה בהם.

גם דברים שנהניתי לעשות בעבר כבר לא מעניינים אותי. (בתור אחת שהייתה מכורה לא קטנה לשופינג בעבר והיום מפחדת להיכנס לקניון) העיסוק הזה במשקל ובמראה גוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות ששום דבר אחר לא נראה חשוב יותר.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

זה בדיוק מה שההפרעה עושה

לכן אני שואלת מה הדברים האלו,
כדי שבניגוד למחלה, את תתעקשי לתת לזה מקום

 

[מור נסיכת הפופ]

היום הכל נראה לי שטחי מדיי כדי שייחשב למשהו

שאני גאה בו.
אני מנסה מאוד לא לחשוב בצורה פסימית ו"מתמסכנת" אבל זה מאוד קשה.

 

[levshavur]

מור

שלום לך
אני לא חושבת שיצא לנו להכיר עדיין כי תקופה די ארוכה לא כתבתי פה בגלל עמוס לימודים מהאוניברסיטה. אז רק אני רוצה להגיד לך שאני כותבת וותיקה פה ועברתי יחד עם הפורום הזה תהליך החלמה ארוך (וקשה) אבל יצאתי מהפרעת האכילה שלי!

לגבי זה שאנשים מעירים לך הערות מגעילות: אני חושבת שמה שחשוב באמת זה הנפש, הנשמה שלך, הרגשות שלך, הגוף הוא פחות חשוב. אני יודעת, זה קשה לקבל את מה שאני כותבת לך, אבל אני רוצה לספר לך משהו: אני כבדת ראייה (וכיום גם כבדת שמיעה) ויש לי משקפיים מיוחדים ו"מוזרים" (מה שגורם לאנשים להעיר הערות ברחוב, באוטובוס וכ'...או פשוט לשאול ישירות מה זה המשקפיים האלה.) אני מסתובבת ברחוב עם מקל של עיוורים...ספגתי בחיים שלי המון הערות מגעילות או לפעמים להפך: התעלמות- כאילו אני "שקופה" , ולא קיימת בחדר...ולמרות כל המראה החיצוני הזה אני לא מתביישת לעמוד על במה ולהופיע.
יש לי כיום בעל אוהב, שבחר אותי לא בגלל שאני מלכת היופי, אלא בגלל האופי שלי, היכולות שלי וכ'...
בעבודה שלי כמטפלת ברפואה משלימה (זה עוד כשעבדתי) היו מטופלות שבאו פעם אחת ולא חזרו (וקלטתי מהתגובה שלהן שזה בגלל המראה החיצוני שלי) אבל הן היו מיעוט, ולא הרוב...
ומקומות עבודה לא רוצים אותי...

אבל אני לא מתכוננת להתייאש, ולא מתכוננת לוותר, ולא אכפת לי שהמשקפיים שלי נראים "מוזר" . מי שירצה להיות בקשר איתי יקבל אותי כפי שאני. יש לי חברות טובות וגם ידידים ואני לא בודדה בעולם.
אז אין לך מה להתבייש במראה החיצוני שלך! מי שצריך להתבייש זו החברה המגעילה שמתייגת אנשים.

אני זוכרת בזמנו הייתה מישהי שמנה מאוד שהייתה סטודנטית לתאטרון שעשתה הצגה שהיא קראה לה "אני שמנה אז מה!" ובהצגה היא הראתה את החיים של מישהי שמנה. הקהל התרגש מאוד,וההצגה שלה הייתה השיא של הערב! מה שאני מנסה להגיד הגישה הזו: אני שמנה -אז מה- תקבלו אותי איך שאני...זו ההתייחסות הבריאה למצב. אם את תוכלי לקבל את עצמך, גם לאחרים יהיה קל יותר לקבל אותך.
לגבי הערות ה"מזל טוב" תחשבי שאנשים לא אומרים את זה מתוך רוע לב, הם פשוט לא יכולים לדעת...הם רגילים שזה מה שמקובל להגיד...אבל תנסי להתעלם מההערות האלה. אני יודעת שמה שאני כותבת לך נראה קשה מאוד, או אפילו בלתי אפשרי...אבל אני עשיתי את זה! אני כיום עם שריון, וגם לך יכול להיות אחד כזה, זה רק עניין של עבודה פנימית. אם את נמצאת בטיפול פסיכולוגי אני חושבת שזה חשוב להעלות את זה בטיפול. בכלל כל הנושא של דימוי עצמי הוא רגיש מאוד אצל נשים (וגברים) עם הפרעות אכילה.
אני רוצה להגיד לך שאפילו שלא ראיתי אותך מעולם- אני מקבלת אותך בזכות מי שאת- ולא בגלל המראה שלך...

לבשה.