Tinkerblack
New member
חייבת להוציא את זה
כל זה התחיל בסילבסטר, הלכתי לידיד שלי לישון, היה באמת אחלה אבל הסיפור שאני חייבת להוציא לא קשור אליו בכלל, הוא היה ממש מדהים והיה ממש כיף לבלות עוד ליל שישי לא בדד. למחרת בבוקר אחרי שקמנו, הוא היה צריך ללכת לעבודה, ומה לי יש כבר לעשות? הרי אני לא אשתעמם ואשב כמו מטומטמת שם בעבודה שלו, אני צריכה לחזור הביתה כי יש לי בארבע שיעור פרטי. תפסנו טרמפ מצורן(איפה שהוא גר) עד לעבודה שלו, אך משם הוא ניסה לתפוס לי טרמפ לתל אביב, אך לא אצליח. הוא שכנע אותי לעלות לטרמפ כי בהתחלה התנגדתי, שמעתי סיפורי זוועות וכל זה... בסוף הוא שכנע אותי אמר שהלכ יהיה טוב ואני האמנתי. עד כה נסעתי בטרמפים רק פעמייים, ואף פעם מהן לא הייתה כשאני לבד, אלא עם עוד חברה או ידיד. אף אחד לא היה יכול להחזיר אותי, וכסף למונית לא היה לי, כך שברירה אחרת חוץ מטרמפים לא נותרה לי. באיזה חצי שעה הראשונה הידיד נשאר לחכות איתי וניסה לתפוס טרמפים בשבילי, אך לאחר נסיונות נואשים בכך שאף אחד לא עוצר לנו, והוא היה באיחור היסטרי לעבודה, הוא נאלץ לעזוב ואני נשארתי לבד כמו מטומטמת באמצע הכביש עם האצבע מושטת קדימה, מנסה לתפוס טרמפים. איזה חצי שעה עד שהיה מישהי חמודה לאללה, שנסעה לכיוון שהייתי צריכה- רעננה. אישה זקנה ומאוד נחמדה הסיעה אותי עד צומת רעננה, ושם הורידה אותי. חיכיתי שם בצומת רעננה איזה חצי שעה וניסיתי לתפוס טרמפים אך משום מה אף אחד לא עצר לי. ממש התייאשתי, התיישבתי שם על איזה ספסל בעוד כולי מיואשת, אך אז הגעתי למסקנה, אם אני רוצה להגיע הבית הולא להשאר ברעננה אני צריכה לחזור לנופף עם האצבע- לנסות לתפוס טרמפ. לבסוף עצר לי באמת איזה אוטו, שבמקרה גם כן נסע לכיוון תל אביב- איפה שהייתי אמורה להגיע- כל כך שמחתי! נכנתי למכונית והתחלנו לנסוע, הוא היה בן אדם מבוגר כבן 40, מעשן נראה שהיה ערס כשהיה קטן. הוא דיבר קצת איתי ואני עונה לו כזה בשקט. "איזה בית ספר את?" הוא שאל, ואני שיודעת שאסור או יותר נכון לא כדאי לומר לו את האמת, יש בתור אינסטינק שיקרתי לו. "עירוני ה`" אמרתי. לאחר מספר דקות, אני מסתכלת עליו פתאום אני שמה לב למשהו, הוא שם את ידו האחת על ההגה, ואליו בידו השנייה נודע לעצמו בזין, ממשש אותו דרך המכנסיים- יותר נכון בתנועות עולות ויורדות... "את חיילת או עובדת? את גרה בתל אביב? אז מה עשית ברעננה?" כל מיני שאלות אחל לשאול אותי. "אני בבית ספר, כיתה י`, כן אני גרה בתל אביב, ישנתי אצל חברה" הרי אם הייתי אומרת שישנתי אצל ידיד ישר הוא היה שואל "ומה עשיתם בלילה?" או משהו כזה. "אז את לא מפחדת לנסוע בטרמפים, את יודעת איזה אנשים מוזרים יש..." הוא אמר אך אני שתקתי. השקט עוד פעם חזר לאיזה 10 דקות, אך היד שלו המשיכה למשש את הזין שלו. ואילו עיניו נדדו אל כיוון החזה שלי. "אכפת לך אם אני אעצור בצד והאונן לידך?" אמר האיש המבוגר, אני הופתעתי, למה לעזאזל הוא רוצה לעשות את זה, למה הוא בכלל שואל. "לא" עשיתי פרצוף מוזר. "למה לא?" הוא ישר שאל. "כי זה מגעיל אותי" עניתי, הרי אני אפילו לא יודעת מיהו. "ואם את תעשי לי ביד, זה לא יגעיל אותך?" הוא שאל הוא התייחס לזה כאל דבר כל כך שגרתי. "לא תודה" אמרתי לו בנימוס, לא הראתי את הפחד שלי, למרות שהייתי על סף לקפוץ מן המכונית. אך עצרתי בעדי, הייתי נחושה בעובדה שאני אגיע מרחק הליכה קצר לביתה של סבתא, בכוונה כיוונתי אותו לביתה של סבתא ולא לביתי שלי, הרי מה אני יודעת אם הוא יעקב אחרי או משהו... הוא היה נחוש כנראה להמשיך את השיחה, למרות שהתעניינות ממש לא הראתי לו, הסתכלתי בחלון ופשוט התפללתי שאני הגיע הביתה בשלום. "אז יש לך חבר?" הוא שאל. אני הרי יודעת שאין לי, אך מה אני אענה לו, כמובן שאני אענה לו שיש לי חבר, אחרת כל התירוץ של למה אני לא רוצה אותו בשבילו יפסל. "כן יש לי חבר" עניתי בבטחון, את הפחד הסתרתי כל כך טוב. "ועשית איתו את זה כבר?" הוא שאל, עוד פעם זה היה נשמע ממנו כאילו זה השאלה הכי טבעית בעולם לשאול. "לא..." אמרתי. "למה לא?" "אני לא רוצה לעשות את זה" עניתי לו. אני בתוך תוכי ידעתי, שאין לי חבר, ואת העובדה שבתולה אני לא אך מה זה עסקו של בן אדם זר לחלוטין שאני לא אראה לעולם לדעת את זה. בשלב הזה כל כך פחדתי בתוך תוכי הרגשתי שעוד שניה הוא שולח את ידו ונוגע בי הייתי כבר בהיכון לקפוץ מתוך המכונית כמו באיזה סרט פעולה, אך עצרתי את עצמי, האמנתי בתוך תוכי שאם הוא היה רוצה כבר לגעת בי הוא היה עושה את זה כבר ממזמן, או אפילו נוסע בכיוון הלא נכון ומוביל אותי לאיזה שביל אפלולי. היינו כבר ממש קרובים לאיפה שהייתי מענויינת שהוא יעצור לי, כל כך שמחתי, וכל כך רציתי שהוא כבר יעצור. "תעצור לי כאן בצומת" ביקשתי, אך הוא נסע, ברגע הזה כל כך פחדתי , למה הוא לא עוצר לא הבנתי. ואז ראיתי אותו עוצר קצת טיפה אחרי הצומת- כל כך נרגעתי, מהר לקחתי את הדברים שלי ויצאתי משם. הסתכלתי שהוא נוסע והתחלתי ללכת בעוד אני מרגישה כל כך רע, לכיוון ביתה של סבתא. את הסיפור סיפרתי למספר אנשים שסמכתי עליהם, חלקם אמרו לי שזה לא טראומה בכלל שאני צריכה לקחת את זה בתור מחמאה אבל אני מאז הסיפור הזה משהו קרה לי. הבטחון העצמי שלי ירד, התחלתי ללכת הרבה יותר חשוף, התחלתי לשנוא את איך שאני נראת משום מה. אני מסתכלת במראה וזהמגעיל אותי ואין לי מושג למה, לא שיתפתי איתו פעול הלא עשיתי איתו כלום אבל פשוט אני מסתכלת במראה ונגעלת, לא יכולה...
כל זה התחיל בסילבסטר, הלכתי לידיד שלי לישון, היה באמת אחלה אבל הסיפור שאני חייבת להוציא לא קשור אליו בכלל, הוא היה ממש מדהים והיה ממש כיף לבלות עוד ליל שישי לא בדד. למחרת בבוקר אחרי שקמנו, הוא היה צריך ללכת לעבודה, ומה לי יש כבר לעשות? הרי אני לא אשתעמם ואשב כמו מטומטמת שם בעבודה שלו, אני צריכה לחזור הביתה כי יש לי בארבע שיעור פרטי. תפסנו טרמפ מצורן(איפה שהוא גר) עד לעבודה שלו, אך משם הוא ניסה לתפוס לי טרמפ לתל אביב, אך לא אצליח. הוא שכנע אותי לעלות לטרמפ כי בהתחלה התנגדתי, שמעתי סיפורי זוועות וכל זה... בסוף הוא שכנע אותי אמר שהלכ יהיה טוב ואני האמנתי. עד כה נסעתי בטרמפים רק פעמייים, ואף פעם מהן לא הייתה כשאני לבד, אלא עם עוד חברה או ידיד. אף אחד לא היה יכול להחזיר אותי, וכסף למונית לא היה לי, כך שברירה אחרת חוץ מטרמפים לא נותרה לי. באיזה חצי שעה הראשונה הידיד נשאר לחכות איתי וניסה לתפוס טרמפים בשבילי, אך לאחר נסיונות נואשים בכך שאף אחד לא עוצר לנו, והוא היה באיחור היסטרי לעבודה, הוא נאלץ לעזוב ואני נשארתי לבד כמו מטומטמת באמצע הכביש עם האצבע מושטת קדימה, מנסה לתפוס טרמפים. איזה חצי שעה עד שהיה מישהי חמודה לאללה, שנסעה לכיוון שהייתי צריכה- רעננה. אישה זקנה ומאוד נחמדה הסיעה אותי עד צומת רעננה, ושם הורידה אותי. חיכיתי שם בצומת רעננה איזה חצי שעה וניסיתי לתפוס טרמפים אך משום מה אף אחד לא עצר לי. ממש התייאשתי, התיישבתי שם על איזה ספסל בעוד כולי מיואשת, אך אז הגעתי למסקנה, אם אני רוצה להגיע הבית הולא להשאר ברעננה אני צריכה לחזור לנופף עם האצבע- לנסות לתפוס טרמפ. לבסוף עצר לי באמת איזה אוטו, שבמקרה גם כן נסע לכיוון תל אביב- איפה שהייתי אמורה להגיע- כל כך שמחתי! נכנתי למכונית והתחלנו לנסוע, הוא היה בן אדם מבוגר כבן 40, מעשן נראה שהיה ערס כשהיה קטן. הוא דיבר קצת איתי ואני עונה לו כזה בשקט. "איזה בית ספר את?" הוא שאל, ואני שיודעת שאסור או יותר נכון לא כדאי לומר לו את האמת, יש בתור אינסטינק שיקרתי לו. "עירוני ה`" אמרתי. לאחר מספר דקות, אני מסתכלת עליו פתאום אני שמה לב למשהו, הוא שם את ידו האחת על ההגה, ואליו בידו השנייה נודע לעצמו בזין, ממשש אותו דרך המכנסיים- יותר נכון בתנועות עולות ויורדות... "את חיילת או עובדת? את גרה בתל אביב? אז מה עשית ברעננה?" כל מיני שאלות אחל לשאול אותי. "אני בבית ספר, כיתה י`, כן אני גרה בתל אביב, ישנתי אצל חברה" הרי אם הייתי אומרת שישנתי אצל ידיד ישר הוא היה שואל "ומה עשיתם בלילה?" או משהו כזה. "אז את לא מפחדת לנסוע בטרמפים, את יודעת איזה אנשים מוזרים יש..." הוא אמר אך אני שתקתי. השקט עוד פעם חזר לאיזה 10 דקות, אך היד שלו המשיכה למשש את הזין שלו. ואילו עיניו נדדו אל כיוון החזה שלי. "אכפת לך אם אני אעצור בצד והאונן לידך?" אמר האיש המבוגר, אני הופתעתי, למה לעזאזל הוא רוצה לעשות את זה, למה הוא בכלל שואל. "לא" עשיתי פרצוף מוזר. "למה לא?" הוא ישר שאל. "כי זה מגעיל אותי" עניתי, הרי אני אפילו לא יודעת מיהו. "ואם את תעשי לי ביד, זה לא יגעיל אותך?" הוא שאל הוא התייחס לזה כאל דבר כל כך שגרתי. "לא תודה" אמרתי לו בנימוס, לא הראתי את הפחד שלי, למרות שהייתי על סף לקפוץ מן המכונית. אך עצרתי בעדי, הייתי נחושה בעובדה שאני אגיע מרחק הליכה קצר לביתה של סבתא, בכוונה כיוונתי אותו לביתה של סבתא ולא לביתי שלי, הרי מה אני יודעת אם הוא יעקב אחרי או משהו... הוא היה נחוש כנראה להמשיך את השיחה, למרות שהתעניינות ממש לא הראתי לו, הסתכלתי בחלון ופשוט התפללתי שאני הגיע הביתה בשלום. "אז יש לך חבר?" הוא שאל. אני הרי יודעת שאין לי, אך מה אני אענה לו, כמובן שאני אענה לו שיש לי חבר, אחרת כל התירוץ של למה אני לא רוצה אותו בשבילו יפסל. "כן יש לי חבר" עניתי בבטחון, את הפחד הסתרתי כל כך טוב. "ועשית איתו את זה כבר?" הוא שאל, עוד פעם זה היה נשמע ממנו כאילו זה השאלה הכי טבעית בעולם לשאול. "לא..." אמרתי. "למה לא?" "אני לא רוצה לעשות את זה" עניתי לו. אני בתוך תוכי ידעתי, שאין לי חבר, ואת העובדה שבתולה אני לא אך מה זה עסקו של בן אדם זר לחלוטין שאני לא אראה לעולם לדעת את זה. בשלב הזה כל כך פחדתי בתוך תוכי הרגשתי שעוד שניה הוא שולח את ידו ונוגע בי הייתי כבר בהיכון לקפוץ מתוך המכונית כמו באיזה סרט פעולה, אך עצרתי את עצמי, האמנתי בתוך תוכי שאם הוא היה רוצה כבר לגעת בי הוא היה עושה את זה כבר ממזמן, או אפילו נוסע בכיוון הלא נכון ומוביל אותי לאיזה שביל אפלולי. היינו כבר ממש קרובים לאיפה שהייתי מענויינת שהוא יעצור לי, כל כך שמחתי, וכל כך רציתי שהוא כבר יעצור. "תעצור לי כאן בצומת" ביקשתי, אך הוא נסע, ברגע הזה כל כך פחדתי , למה הוא לא עוצר לא הבנתי. ואז ראיתי אותו עוצר קצת טיפה אחרי הצומת- כל כך נרגעתי, מהר לקחתי את הדברים שלי ויצאתי משם. הסתכלתי שהוא נוסע והתחלתי ללכת בעוד אני מרגישה כל כך רע, לכיוון ביתה של סבתא. את הסיפור סיפרתי למספר אנשים שסמכתי עליהם, חלקם אמרו לי שזה לא טראומה בכלל שאני צריכה לקחת את זה בתור מחמאה אבל אני מאז הסיפור הזה משהו קרה לי. הבטחון העצמי שלי ירד, התחלתי ללכת הרבה יותר חשוף, התחלתי לשנוא את איך שאני נראת משום מה. אני מסתכלת במראה וזהמגעיל אותי ואין לי מושג למה, לא שיתפתי איתו פעול הלא עשיתי איתו כלום אבל פשוט אני מסתכלת במראה ונגעלת, לא יכולה...
