חיוך...
היום זה הגיע, הפעם לא מזוייף, הפעם אמיתי... חייכתי. הפעם לא אילצתי את עצמי. הפעם באמת חייכתי. הפעם באמת רציתי לחייך. הפעם חייכתי כי הייתי חייבת לחייך. וואו השעה מאוחרת ומחר סתם יום משעמם (שוב יום שישי, שוב כולם יוצאים ורק אני נשארת פה). האחות שמטפלת בי חשבה שבעלתי מן הסתם כדורים כי הייתי ממש חיוורת (זאת הסיבה שלא ביקרתי אתכם כל היום) קיצר עשו לי שבעת אלפים בדיקות דם וכל היד שלי נהייתה כחולה. הגיעה למחלקה שלנו ילדה חדשה (אפשר לקרוא לה נערה) היא בת 16 וחצי. ואין לי מושג למה היא פה. כבר הרבה זמן לא הגיעו לכאן נערים ונערות חדשים כי המחלקה בת`כלס לא מאשפזת יותר משום שאין פה מקום, כנראה מישהו מאיתנו עזב (מעניין מי... היום דווקא לא ראיתי שמישהו חסר...) בכל אופן הילדה הזו, נקרא לה מורן לצורך העניין, ממש מוזרה. בדר``כ שמתאשפזים פה אנשים כולם יושבים איתם ומנסים לתת להם תחושה של ``ביחד`` אנחנו נורא מעודדים פה האחד את השני, כי כולנו יודעים שזו לא ממש חוויה להיות פה. אז כמו תמיד ישבנו עם מורן ושאלנו שאלות כמו למה היא הגיעה לפה. מורן לא אמרה מילה. רק בכתה... והיא בכתה בשקט. עם דמעות, כן, דווקא המון דמעות אבל בלי מילים. הלוואי והייתי מצליחה להזיל דמעות. ואחרי שכולם כבר התייאשו ממנה נשארתי איתה ודיברתי איתה (רק אני דיברתי איתה, היא לא ממש ענתה...) נראה לי שדי שיפרתי לה את המצב רוח... וכנראה בגלל זה חייכתי סופסוף. חשבתי על התנדבות. אבל זה לצערי לא יצא לפועל משום שכל עוד אני פה אני אשכרה כלואה. טוב נראה לי שזיינתי לכם מספיק ת`שכל, אז לילה טוב לכם.... נ.ב. אין לי מושג למה סיפרתי לכם את זה... אולי סתם כי חדש לי לחייך סופסוף... מאושרים בשבילי?! שלכם, מיכל
היום זה הגיע, הפעם לא מזוייף, הפעם אמיתי... חייכתי. הפעם לא אילצתי את עצמי. הפעם באמת חייכתי. הפעם באמת רציתי לחייך. הפעם חייכתי כי הייתי חייבת לחייך. וואו השעה מאוחרת ומחר סתם יום משעמם (שוב יום שישי, שוב כולם יוצאים ורק אני נשארת פה). האחות שמטפלת בי חשבה שבעלתי מן הסתם כדורים כי הייתי ממש חיוורת (זאת הסיבה שלא ביקרתי אתכם כל היום) קיצר עשו לי שבעת אלפים בדיקות דם וכל היד שלי נהייתה כחולה. הגיעה למחלקה שלנו ילדה חדשה (אפשר לקרוא לה נערה) היא בת 16 וחצי. ואין לי מושג למה היא פה. כבר הרבה זמן לא הגיעו לכאן נערים ונערות חדשים כי המחלקה בת`כלס לא מאשפזת יותר משום שאין פה מקום, כנראה מישהו מאיתנו עזב (מעניין מי... היום דווקא לא ראיתי שמישהו חסר...) בכל אופן הילדה הזו, נקרא לה מורן לצורך העניין, ממש מוזרה. בדר``כ שמתאשפזים פה אנשים כולם יושבים איתם ומנסים לתת להם תחושה של ``ביחד`` אנחנו נורא מעודדים פה האחד את השני, כי כולנו יודעים שזו לא ממש חוויה להיות פה. אז כמו תמיד ישבנו עם מורן ושאלנו שאלות כמו למה היא הגיעה לפה. מורן לא אמרה מילה. רק בכתה... והיא בכתה בשקט. עם דמעות, כן, דווקא המון דמעות אבל בלי מילים. הלוואי והייתי מצליחה להזיל דמעות. ואחרי שכולם כבר התייאשו ממנה נשארתי איתה ודיברתי איתה (רק אני דיברתי איתה, היא לא ממש ענתה...) נראה לי שדי שיפרתי לה את המצב רוח... וכנראה בגלל זה חייכתי סופסוף. חשבתי על התנדבות. אבל זה לצערי לא יצא לפועל משום שכל עוד אני פה אני אשכרה כלואה. טוב נראה לי שזיינתי לכם מספיק ת`שכל, אז לילה טוב לכם.... נ.ב. אין לי מושג למה סיפרתי לכם את זה... אולי סתם כי חדש לי לחייך סופסוף... מאושרים בשבילי?! שלכם, מיכל
מקווה שתצליחי לעזור לה עד הסוף ולגרום לרגשות שלה להיפתח ואז תוכלו לדבר ולשמוח ביחד