חיוך בחלום
יכול לדמיין אותך, עוטה את אותה כתונת צחורה ששלחתי לך, זו שגדולה עליך במידה וחצי שתיים, מותירה לדמיון קצת יותר ממה שמותר על פי החוק... שיערך פזור עכשיו, פיהוק אחרון להיום, מנסה לכסות בגב ידך את המראה המלבב כל כך, את מעיפה מבט אחרון במראה, משרכת את דרכך למיטה בסיומו של עוד יום אחד. הבנות כבר ישנות, שלווה של לילה ממלאת את הבית, מניחה אותך לנפשך אחרי עוד יום מתיש. סוף סוף כמה דקות לעצמך, לסדר קצת את המחשבות, את מחייכת לעצמך כשאת נזכרת בשיחתנו האחרונה, כמו ממתיקה לעצמך את סוד הדקות המשותפות, את האושר ההדדי שאנחנו מקרינים, את הנינוחות, את גירוי החושים הבלתי פוסק. הנה את מתקרבת למיטה, ראשך ינוח עוד כמה שניות על הכרית המיוחדת שלך, ואת מתעטפת לך, מתכסה לחלוטין עד שרק קצה קצהו של שיער ראשך בולט לו, כשנשימותייך הופכות סדורות, עיניים נעצמות בתשישות, ורק ראשך, מחשבותייך, ממשיכות לנדוד רחוק רחוק, מעלה מעלה, עפות עד שהן פוגשות את הציפור שלי, את משק כנפיה רק את שומעת. עוד רגע קט והרחש היחיד שיישמע יהיה רחש נשימותייך, חרישיות, ענוגות, ממלאות את ליבי אושר ומציפות אותי התרגשות. כמה הייתי רוצה להיות לידך, להביט בך, לאחוז בעדינות בידך, לראות את המבט המופתע, החיוך המדהים, כמה הייתי רוצה לראות את תנועת עינייך מזמינה אותי, לשכב לידך, מאחורייך, להיצמד אלייך ולאפשר לך להירדם בחום גופי, זרועי האחת מתחת לצווארך, האחרת עוטפת את בטנך, מגוננת, מרגיעה, ממלאת אותך בטחון ושלווה. מתי, אהובה שלי, מתי היתה הפעם האחרונה שישנת כך? שנרדמת ברגיעה מוחלטת, יודעת שלא חשוב כמה קר העולם שם בחוץ, שאת בעולם חמים וענוג... כן, בשניות האלה שבהן זולגות להן האותיות תחת אצבעותי, בשניות האלה את כבר חולמת לך, עפעפייך, עטויי ריסים ארוכים ומושלמים מלטפים את אוויר החדר במהירות ובקצב משתנה, האם הופעתי שם יקירה? האם צפתי בנהר חלומותייך גם הלילה אהובתי? האם הותרת לי שם מקום, מאחורייך, לנשק את עורפך? נסיכתי, לו היית יודעת כמה הייתי רוצה להירדם לצידך, לראות אותך מתעוררת בזרועותי, ולו רק בוקר אחד...
יכול לדמיין אותך, עוטה את אותה כתונת צחורה ששלחתי לך, זו שגדולה עליך במידה וחצי שתיים, מותירה לדמיון קצת יותר ממה שמותר על פי החוק... שיערך פזור עכשיו, פיהוק אחרון להיום, מנסה לכסות בגב ידך את המראה המלבב כל כך, את מעיפה מבט אחרון במראה, משרכת את דרכך למיטה בסיומו של עוד יום אחד. הבנות כבר ישנות, שלווה של לילה ממלאת את הבית, מניחה אותך לנפשך אחרי עוד יום מתיש. סוף סוף כמה דקות לעצמך, לסדר קצת את המחשבות, את מחייכת לעצמך כשאת נזכרת בשיחתנו האחרונה, כמו ממתיקה לעצמך את סוד הדקות המשותפות, את האושר ההדדי שאנחנו מקרינים, את הנינוחות, את גירוי החושים הבלתי פוסק. הנה את מתקרבת למיטה, ראשך ינוח עוד כמה שניות על הכרית המיוחדת שלך, ואת מתעטפת לך, מתכסה לחלוטין עד שרק קצה קצהו של שיער ראשך בולט לו, כשנשימותייך הופכות סדורות, עיניים נעצמות בתשישות, ורק ראשך, מחשבותייך, ממשיכות לנדוד רחוק רחוק, מעלה מעלה, עפות עד שהן פוגשות את הציפור שלי, את משק כנפיה רק את שומעת. עוד רגע קט והרחש היחיד שיישמע יהיה רחש נשימותייך, חרישיות, ענוגות, ממלאות את ליבי אושר ומציפות אותי התרגשות. כמה הייתי רוצה להיות לידך, להביט בך, לאחוז בעדינות בידך, לראות את המבט המופתע, החיוך המדהים, כמה הייתי רוצה לראות את תנועת עינייך מזמינה אותי, לשכב לידך, מאחורייך, להיצמד אלייך ולאפשר לך להירדם בחום גופי, זרועי האחת מתחת לצווארך, האחרת עוטפת את בטנך, מגוננת, מרגיעה, ממלאת אותך בטחון ושלווה. מתי, אהובה שלי, מתי היתה הפעם האחרונה שישנת כך? שנרדמת ברגיעה מוחלטת, יודעת שלא חשוב כמה קר העולם שם בחוץ, שאת בעולם חמים וענוג... כן, בשניות האלה שבהן זולגות להן האותיות תחת אצבעותי, בשניות האלה את כבר חולמת לך, עפעפייך, עטויי ריסים ארוכים ומושלמים מלטפים את אוויר החדר במהירות ובקצב משתנה, האם הופעתי שם יקירה? האם צפתי בנהר חלומותייך גם הלילה אהובתי? האם הותרת לי שם מקום, מאחורייך, לנשק את עורפך? נסיכתי, לו היית יודעת כמה הייתי רוצה להירדם לצידך, לראות אותך מתעוררת בזרועותי, ולו רק בוקר אחד...
