חיה בהופעה
כיום, 40 שנה אחרי, מעניין לראות איך החברים המובילים בגל הפלישה הבריטית של שנות השישים נמצאים במקומות כל-כך שונים. הסטונז עדיין ממלאים איצטדיונים, The Who - או חצי מהם - חזרו לעבוד יחד בהצלחה, הביטלס... כולנו יודעים את מעלליהם, האחים דיוויס מסוכסכים כבר 10 שנים ומופיעים בנפרד... ואתמול זכיתי לראות את אחת מהדמויות המרכזיות של אותם השנים, Eric Burden והאנימלס החדשים שלו, בהופעה במועדון קטן (מאוד) במלבורן. כשנכנסתי להופעה, נכנסתי בחששות כבדים. אריק כבר בן 67, רחוק מלהיות בריא... הוא מופיע עם להקה אקלקטית עם כלמיני מוזיקאים בגילאים שונים שהוא אסף סביבו, ולא ידעתי אם הכל יתחבר, אם הקול שלו עדיין חזק, אם הניצוץ נשאר... אחרי המתנה די ארוכה ממש על הבמה הקטנה במועדון שהכיל, לדעתי, לא יותר מ-200 איש, ולהקת חימום די בינונית, הלהקה עלתה בלי אריק. הלהקה היתה מאוד מעניינת: גיטריסט שחור ענק מלא בקעקועים וראסטות, שמנגן, בין היתר, בלהקה של ג'ורג' קלינטון, בסיסטית ספרדיה, קלידן בן דורו של אריק (שניגן, בין היתר, עם סוני ושר וכד'), מתופף שהופיע עם אריק בשנות השמונים וחזר לעבוד איתו... הגיטריסט לקח גיטרה אקוסטית והלהקה התחילה "לעשות רעש", ואז אריק "דפק כניסה". בן 67, שמן, שיער לבן, משקפי שמש, חולצת הוואי פתוחה בחזה... הוא פשוט נראה במצב רע. הלהקה התחילה לנגן את Don't Let Me Be Misunderstood בסידור שונה. די חששתי בשלב הזה. אבל... אז הוא התחיל לשיר. אין מה לומר... הקול שלו היה פשוט מדהים. העוצמה הייחודית שלו... זה היה זה! הביצוע של השיר היה מאוד מעניין, עם גיטרה אקוסטית אבל בהחלט ביצוע עוצמתי. אחרי זה הלהקה עשתה שני שירים מהאלבום החדש שלהם, Kingsize Jones ו-Soul Of A Man, קאבר ל-Blind Willie Johnson. שירים נחמדים, בלוז-רוק עם טאץ' של האנימלס. בשלב הזה ההופעה נכנסה לשיא מוקדם, עם 3 שירים נהדרים של האנימלס: זה התחיל מביצוע נפלא ל-Baby Let Me Take You Home, שאריק סיפר שזה השיר הראשון שהוא הקליט בחייו. הקו המשיך בביצוע עוד יותר טוב ל-It's My Life ולבסוף ביצוע אדיר וארוך מאוד, עם סולואים ארוכים של כל החברים, לשיר We've Gotta Get Out Of This Place. האנטי-קלימקס שהרגיע אותנו היה The Secret, בלוז-רוק חשמלי איטי מהאלבום הלפני-אחרון שלו. אחרי זה אריק ביצע שיר בלוז-רוק מהיר וקצר בשם Devil Run, שיר מקורי מהאלבום החדש שלו, ואח"כ נרשמה עוד הפתעה נעימה - Spirits, שהוא עשה עם War. קו הבלוז המשיך עם Mother Earth של ממפיס סלים, שיר שאריק עשה בעבר גם עם האנימלס, גם עם War... ביצוע מאוד חזק של השיר הזה. הבלוז המשיך עם Red Cross Store של מיסיסיפי פרד מקדואל. בשלב הזה הלהקה הגיטריסט חזר לגיטרה האקוסטית, והלהקה החלה לנגן מנגינה שעליה אריק אילתר כל מיני מילים וסיפר כל מיני סיפורים על ניו אורלינס, על האסון ועל בחורה ש"ארחה" אותו כשהוא היה בניו אורלינס... ואז, מתוך הקטע הזה, הם פרצו לתוך House Of The Rising sun, עם גיטרה אקוסטית. פשוט חלום. אריק שר את זה מצויין. הקלידן, גם בשיר הזה ובכלל בכל ההופעה, עשה הכל נכון - הוא אמנם לא אלן פרייס אבל הוא לא רחוק בכלל, והוא סיפק את הסאונד הזה שכל כך הכרחי לאנימלס. הלהקה ירדה מהבמה, ולאחר כמה דקות חזרה להדרן - River Deep, Mountain High של טינה טרנר בביצוע ארוך ומאוד דומה לביצוע שהאנימלס עשו לפתיחת הקלאסיקה הפסיכדלית "Love Is". מאוד שמחתי שאריק נתן גם משהו מהתקופה הפסיכדלית. סך הכל, ההופעה היתה שעה וחצי. אני לא חושב שאריק היה יכול לנגן יותר - הוא לא נראה מאוד בריא, וחצי מההופעה הוא ישב על שרפרף. הקהל היה ברובו הגדול בני 50-60 פלוס, שחלקם גם ראו את האנימלס לפני 40 שנה בדיוק מנגנים במלבורן. עם זאת, במיוחד מקדימה עמדו הצעירים בני 20-30, נהננו, רקדנו ושרנו. אני עמדתי ממש מול אריק, והיה מאוד ניכר שהוא מאוד שמח לראות חבר'ה צעירים עומדים מקדימה ורוקדים ושרים. המוזיקה ממשיכה לדורות הבאים.
כיום, 40 שנה אחרי, מעניין לראות איך החברים המובילים בגל הפלישה הבריטית של שנות השישים נמצאים במקומות כל-כך שונים. הסטונז עדיין ממלאים איצטדיונים, The Who - או חצי מהם - חזרו לעבוד יחד בהצלחה, הביטלס... כולנו יודעים את מעלליהם, האחים דיוויס מסוכסכים כבר 10 שנים ומופיעים בנפרד... ואתמול זכיתי לראות את אחת מהדמויות המרכזיות של אותם השנים, Eric Burden והאנימלס החדשים שלו, בהופעה במועדון קטן (מאוד) במלבורן. כשנכנסתי להופעה, נכנסתי בחששות כבדים. אריק כבר בן 67, רחוק מלהיות בריא... הוא מופיע עם להקה אקלקטית עם כלמיני מוזיקאים בגילאים שונים שהוא אסף סביבו, ולא ידעתי אם הכל יתחבר, אם הקול שלו עדיין חזק, אם הניצוץ נשאר... אחרי המתנה די ארוכה ממש על הבמה הקטנה במועדון שהכיל, לדעתי, לא יותר מ-200 איש, ולהקת חימום די בינונית, הלהקה עלתה בלי אריק. הלהקה היתה מאוד מעניינת: גיטריסט שחור ענק מלא בקעקועים וראסטות, שמנגן, בין היתר, בלהקה של ג'ורג' קלינטון, בסיסטית ספרדיה, קלידן בן דורו של אריק (שניגן, בין היתר, עם סוני ושר וכד'), מתופף שהופיע עם אריק בשנות השמונים וחזר לעבוד איתו... הגיטריסט לקח גיטרה אקוסטית והלהקה התחילה "לעשות רעש", ואז אריק "דפק כניסה". בן 67, שמן, שיער לבן, משקפי שמש, חולצת הוואי פתוחה בחזה... הוא פשוט נראה במצב רע. הלהקה התחילה לנגן את Don't Let Me Be Misunderstood בסידור שונה. די חששתי בשלב הזה. אבל... אז הוא התחיל לשיר. אין מה לומר... הקול שלו היה פשוט מדהים. העוצמה הייחודית שלו... זה היה זה! הביצוע של השיר היה מאוד מעניין, עם גיטרה אקוסטית אבל בהחלט ביצוע עוצמתי. אחרי זה הלהקה עשתה שני שירים מהאלבום החדש שלהם, Kingsize Jones ו-Soul Of A Man, קאבר ל-Blind Willie Johnson. שירים נחמדים, בלוז-רוק עם טאץ' של האנימלס. בשלב הזה ההופעה נכנסה לשיא מוקדם, עם 3 שירים נהדרים של האנימלס: זה התחיל מביצוע נפלא ל-Baby Let Me Take You Home, שאריק סיפר שזה השיר הראשון שהוא הקליט בחייו. הקו המשיך בביצוע עוד יותר טוב ל-It's My Life ולבסוף ביצוע אדיר וארוך מאוד, עם סולואים ארוכים של כל החברים, לשיר We've Gotta Get Out Of This Place. האנטי-קלימקס שהרגיע אותנו היה The Secret, בלוז-רוק חשמלי איטי מהאלבום הלפני-אחרון שלו. אחרי זה אריק ביצע שיר בלוז-רוק מהיר וקצר בשם Devil Run, שיר מקורי מהאלבום החדש שלו, ואח"כ נרשמה עוד הפתעה נעימה - Spirits, שהוא עשה עם War. קו הבלוז המשיך עם Mother Earth של ממפיס סלים, שיר שאריק עשה בעבר גם עם האנימלס, גם עם War... ביצוע מאוד חזק של השיר הזה. הבלוז המשיך עם Red Cross Store של מיסיסיפי פרד מקדואל. בשלב הזה הלהקה הגיטריסט חזר לגיטרה האקוסטית, והלהקה החלה לנגן מנגינה שעליה אריק אילתר כל מיני מילים וסיפר כל מיני סיפורים על ניו אורלינס, על האסון ועל בחורה ש"ארחה" אותו כשהוא היה בניו אורלינס... ואז, מתוך הקטע הזה, הם פרצו לתוך House Of The Rising sun, עם גיטרה אקוסטית. פשוט חלום. אריק שר את זה מצויין. הקלידן, גם בשיר הזה ובכלל בכל ההופעה, עשה הכל נכון - הוא אמנם לא אלן פרייס אבל הוא לא רחוק בכלל, והוא סיפק את הסאונד הזה שכל כך הכרחי לאנימלס. הלהקה ירדה מהבמה, ולאחר כמה דקות חזרה להדרן - River Deep, Mountain High של טינה טרנר בביצוע ארוך ומאוד דומה לביצוע שהאנימלס עשו לפתיחת הקלאסיקה הפסיכדלית "Love Is". מאוד שמחתי שאריק נתן גם משהו מהתקופה הפסיכדלית. סך הכל, ההופעה היתה שעה וחצי. אני לא חושב שאריק היה יכול לנגן יותר - הוא לא נראה מאוד בריא, וחצי מההופעה הוא ישב על שרפרף. הקהל היה ברובו הגדול בני 50-60 פלוס, שחלקם גם ראו את האנימלס לפני 40 שנה בדיוק מנגנים במלבורן. עם זאת, במיוחד מקדימה עמדו הצעירים בני 20-30, נהננו, רקדנו ושרנו. אני עמדתי ממש מול אריק, והיה מאוד ניכר שהוא מאוד שמח לראות חבר'ה צעירים עומדים מקדימה ורוקדים ושרים. המוזיקה ממשיכה לדורות הבאים.
