חטפים חטפים...
כל מי שמנקד טקסט ייתקל מתישהו בבעיית החטפים. חטף בא באות גרונית שהייתה אמורה לקבל שווא עפ"י משקלה. במבטא של היום רק עפ"י המשקל נוכל להבדיל בין חטף לתנועה. מי שלא יודע לדוגמה שבמילה אהבה הה' באה בחטף ואינה תנועה, זו בעיה שלו, ושום כלל לא יעזור. יש להכיר את המשקל. גם אני, כשבאתי לנקד שיר לאחרונה, כמעט וניקדתי אָהָבָה. ליתר ביטחון פתחתי מילון והתברר שטעיתי. (לאחר מכן נזכרתי במילה אַחֲוָה שגם היא באותו משקל, ושתיהן באות בצמד בברכת הנישואין - "...אַהֲבָה וְאַחֲוָה ושלום ורֵעות") ניתן לחלק את התופעה לשניים: 1. חטף שבא באות גרונית שהיה אמור לבוא בה שווא נע. 2. חטף הבא באות גרונית בה היה אמור לבוא שווא נח. 1. המקרה הראשון פשוט יחסית. במקרה זה תמיד יבוא חטף: דוגמאות (בסוגריים - מילה באותו משקל בה האות אינה גרונית, ומופיע שווא נע במקום החטף): חטף קמץ (מבוטא כ-O): חֳדָשִים (על משקל גְּדָלים) חטף פתח: עֲבָדִים (על משקל כְּלבים), נוֹהֲגִים (על משקל שומְרים) חטף סגול: עֱנוּ (על משקל צְאוּ) אמנם קצת קשה לדעת איזה סוג חטף יבוא, אבל הניקוד פשוט ביותר, משום שכל חטף נשמע בדיוק כפי שנכתב. המגבלה היחידה היא כאמור ההבחנה בין חטף לתנועה רגילה, שנעשית עפ"י המשקל. 2. המקרה השני קצת יותר מסובך. ראשית יש לדעת שאם יבוא חטף במקום שווא נח, סוג החטף יקבע עפ"י התנועה שלפניו. אם ארצה לדוגמה לנקד את המילה מעגל, באופן טבעי אנקד כך: מַעֲגָל. אלא שזו טעות. הניקוד הנכון הוא מַעְגָּל. ואם ארצה לנקד את המילה מחזוריות, מניין אדע שהניקוד הנכון הוא דווקא מַחֲזוֹרִיּוּת? במקרה בו האות הגרונית באה במקום בו אמור להופיע שווא נח, לפעמים השווא נח יישאר ולא יופיע חטף. הבעיה היא שבלשון הדיבור הלא תקנית אנו הוגים שווא זה כחטף. לפעמים המקרה הפוך. באות צריך לבוא חטף ובלשון הדיבור אנו הוגים אותו כשווא. לבעיה זו, בניגוד לבעיה הקודמת, ישנו פיתרון (לפחות חלקי), משום שישנם כללים שלפיהם ניתן לקבוע מתי יבוא חטף. עפ"י הספר דקדוק הלשון העברית לדוד ילין הכללים הם כאלה: 1. כשפ' הפועל או ע' הפועל הם א', הן יבואו תמיד בחטף. דוגמאות: הֶאֱמִין, הֶאֱפִיר, נָאֳמוֹ, (קמץ קטן, וחטף קמץ - מבוטאים O). 2. כשפ' הפועל או ע' הפועל הם ה'ח'ע' ולאחריהם יש בג"ד כפ"ת, לא יבוא חטף. באות הגרונית יישאר שווא נח. ולאחריו יבוא דגש. דוגמאות: מַעְגָּל, מַחְבֶּרֶת, זַעְפּוֹ. 3. כשפ' הפועל או ע' הפועל הם ה'ח'ע' ולאחריהם אות שאינה בג"ד כפ"ת, יבוא חטף. לדוגמה: מַחֲשָׁבָה, מַהֲלֻמָּה. 4. ל' הפועל באה בשווא נע. דוגמאות: יָדַעְתִּי, בָּרַחְנוּ. חוץ מלפני כינוי נוכח שאז יבוא חטף: יִשְׁלַחֲךָ. לכללים אלו יש הרבה יוצאי דופן שמפורטים שם בהערות. המחבר מביא יוצאי דופן מן התנ"ך, שאיני יודע כיצד נוהגים היום לגביהם. בשורש אש"מ לדוגמה יש מחלוקת מילונים: אבן שושן: יֶאְשַׁם, רב-מילים: יֶאֱשַׁם. בקרוב אוסיף את הכללים לאתר שלי, ואני מקווה שאוכל לברר עוד לגבי היוצאים מן הכלל. אגב, המילה אַהֲבָה, איך לא, יוצאת מן הכלל.
גח"ט! אחרי שכתבתי את ההודעה הסתכלתי שנית במילון, והתברר שיש הרבה יותר יוצאים מן הכלל, פי כמה מהכתוב בהערות שבספר. (לדגומה: המילה מחסום היא בשווא ולא בחטף). אם למישהו יש כלל אחר טוב יותר, אשמח לקבל.
כל מי שמנקד טקסט ייתקל מתישהו בבעיית החטפים. חטף בא באות גרונית שהייתה אמורה לקבל שווא עפ"י משקלה. במבטא של היום רק עפ"י המשקל נוכל להבדיל בין חטף לתנועה. מי שלא יודע לדוגמה שבמילה אהבה הה' באה בחטף ואינה תנועה, זו בעיה שלו, ושום כלל לא יעזור. יש להכיר את המשקל. גם אני, כשבאתי לנקד שיר לאחרונה, כמעט וניקדתי אָהָבָה. ליתר ביטחון פתחתי מילון והתברר שטעיתי. (לאחר מכן נזכרתי במילה אַחֲוָה שגם היא באותו משקל, ושתיהן באות בצמד בברכת הנישואין - "...אַהֲבָה וְאַחֲוָה ושלום ורֵעות") ניתן לחלק את התופעה לשניים: 1. חטף שבא באות גרונית שהיה אמור לבוא בה שווא נע. 2. חטף הבא באות גרונית בה היה אמור לבוא שווא נח. 1. המקרה הראשון פשוט יחסית. במקרה זה תמיד יבוא חטף: דוגמאות (בסוגריים - מילה באותו משקל בה האות אינה גרונית, ומופיע שווא נע במקום החטף): חטף קמץ (מבוטא כ-O): חֳדָשִים (על משקל גְּדָלים) חטף פתח: עֲבָדִים (על משקל כְּלבים), נוֹהֲגִים (על משקל שומְרים) חטף סגול: עֱנוּ (על משקל צְאוּ) אמנם קצת קשה לדעת איזה סוג חטף יבוא, אבל הניקוד פשוט ביותר, משום שכל חטף נשמע בדיוק כפי שנכתב. המגבלה היחידה היא כאמור ההבחנה בין חטף לתנועה רגילה, שנעשית עפ"י המשקל. 2. המקרה השני קצת יותר מסובך. ראשית יש לדעת שאם יבוא חטף במקום שווא נח, סוג החטף יקבע עפ"י התנועה שלפניו. אם ארצה לדוגמה לנקד את המילה מעגל, באופן טבעי אנקד כך: מַעֲגָל. אלא שזו טעות. הניקוד הנכון הוא מַעְגָּל. ואם ארצה לנקד את המילה מחזוריות, מניין אדע שהניקוד הנכון הוא דווקא מַחֲזוֹרִיּוּת? במקרה בו האות הגרונית באה במקום בו אמור להופיע שווא נח, לפעמים השווא נח יישאר ולא יופיע חטף. הבעיה היא שבלשון הדיבור הלא תקנית אנו הוגים שווא זה כחטף. לפעמים המקרה הפוך. באות צריך לבוא חטף ובלשון הדיבור אנו הוגים אותו כשווא. לבעיה זו, בניגוד לבעיה הקודמת, ישנו פיתרון (לפחות חלקי), משום שישנם כללים שלפיהם ניתן לקבוע מתי יבוא חטף. עפ"י הספר דקדוק הלשון העברית לדוד ילין הכללים הם כאלה: 1. כשפ' הפועל או ע' הפועל הם א', הן יבואו תמיד בחטף. דוגמאות: הֶאֱמִין, הֶאֱפִיר, נָאֳמוֹ, (קמץ קטן, וחטף קמץ - מבוטאים O). 2. כשפ' הפועל או ע' הפועל הם ה'ח'ע' ולאחריהם יש בג"ד כפ"ת, לא יבוא חטף. באות הגרונית יישאר שווא נח. ולאחריו יבוא דגש. דוגמאות: מַעְגָּל, מַחְבֶּרֶת, זַעְפּוֹ. 3. כשפ' הפועל או ע' הפועל הם ה'ח'ע' ולאחריהם אות שאינה בג"ד כפ"ת, יבוא חטף. לדוגמה: מַחֲשָׁבָה, מַהֲלֻמָּה. 4. ל' הפועל באה בשווא נע. דוגמאות: יָדַעְתִּי, בָּרַחְנוּ. חוץ מלפני כינוי נוכח שאז יבוא חטף: יִשְׁלַחֲךָ. לכללים אלו יש הרבה יוצאי דופן שמפורטים שם בהערות. המחבר מביא יוצאי דופן מן התנ"ך, שאיני יודע כיצד נוהגים היום לגביהם. בשורש אש"מ לדוגמה יש מחלוקת מילונים: אבן שושן: יֶאְשַׁם, רב-מילים: יֶאֱשַׁם. בקרוב אוסיף את הכללים לאתר שלי, ואני מקווה שאוכל לברר עוד לגבי היוצאים מן הכלל. אגב, המילה אַהֲבָה, איך לא, יוצאת מן הכלל.
