בוקר טוב אביבן, תודה על המחמאה. באמת לא ידעתי על הפוליו.
היה ברשותי בעבר סיכום סטטיסטיקות מדהים על אפליית עולי המזרח בקום המדינה, כמות המזרחים לעומת האשכנזים שהופנו לפריפריה. מאז אתמול אני מחפש אחריו. ברגע שיהיה בידיי אביאו בפניכם.
בינתיים אביא לכם סיכום קצרצר וממש לא ממצה בנושא זה (ויקיפדיה,תחת הערך "מזרחים")
סיכום זה (החלק העוסק ביחס הממסד ) לוקה מאד מאד בחסר אך הוא יתן נופך מסויים .....ועדיין לא דיברנו על "אספקטים" רבים נוספים של שלטון מפא"י.
בדרך כלל איני נוהג להשתמש בסיכומי "ויקיפדיה" בכל הנוגע לעניני שמאל ימין שכן סיכומים אלה מדיפים "ניחוח שמאלני" מוטה ולא אובייקטיבי בעיניי. אך למרות זאת, עד שאאתר את הסיכומים שהזכרתי...תסתפקו "בניחוחות" הללו.
הממסד
גלי העלייה הצפופים הללו אתגרו את יכולות הקליטה של המדינה הצעירה. אחד מפתרונות השיכון המיידים היה יצירתן של מעברות. על אף שהעלייה ההמונית בקום המדינה (במיוחד בשלוש השנים וחצי הראשונות) הייתה מורכבת מיוצאי אסיה וצפון אפריקה ומיוצאי אירופה ואמריקה בצורה כמעט שווה, ובשנה הראשונה להגעתם ההרכב העדתי במעברות היה באותו יחס, כבר בשנת 1952 מעל 80% מתושבי המעברות היו מיוצאי אסיה וצפון אפריקה.[6] יחס זה נשמר לאורך השנים. היו לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה, גופי המדינה המיישבים (בעיקר הסוכנות היהודית) ביצעו מדיניות מפלה, כאשר דאגו יותר ליוצאי אירופה ואמריקה לדיור קבע (בעיקר במרכז הארץ), לעתים על חשבון יוצאי אסיה וצפון אפריקה. הסיבה השנייה נעוצה בטיב הקשרים בין ותיקי הארץ ובין יוצאי אירופה ואמריקה. אלה האחרונים נעזרו באוכלוסיית הוותיקים (בעיקר קרובי משפחה) כדי לצאת מהמעברות. גופי המדינה המיישבים ביצעו מדיניות מפלה גם בכל הנוגע לפיזור העולים ברחבי המדינה. מרבית עולי ארצות אירופה יושבו באזור המרכז, בעוד שמרבית עולי צפון אפריקה יושבו באזורי הפריפריה. מדיניות אי שוויונית זו הציבה תנאי פתיחה שונים לקבוצות העולים השונות, הנובעים מהמיקום הגאוגרפי של כל אחת מקבוצות העולים.
יחס הממסד הפוליטי והכוחות הדומיננטיים כלפי עולי ארצות האסלאם היה אמביוולנטי. מחד, המדינה הצעירה נזקקה לעולים והעלתה על נס את אתוס העלייה ואתוס כור ההיתוך. מאידך, חוקרים רבים מצביעים על היחס האי שוויוני והמזלזל לו זכו עולים אלו. כך, למשל, אתוס כור ההיתוך שהתיימר להטמיע את העולים מארצות האסלאם, תואר אמנם כ"ישראלי", אך למעשה היה על טהרת הצבר-האשכנזי (למשל, עוז אלמוג). טענות אחרות התמקדו, בין השאר, בנוגע לשליטה מרחבית במסגרת יחסי מרכז פריפריה (למשל, ברוך קימרלינג, אורן יפתחאל), באשר לשליטה כלכלית (למשל, שלמה סבירסקי) ולשליטה ומחיקה תרבותית (למשל, יהודה שנהב).
קיימות דוגמאות רבות ליחסה של המנהיגות הפוליטית למזרחים. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בדבריו של אבא אבן משנת 1952, כשהיה שגריר ישראל בארצות הברית ובאו"ם, המצביעים על האופן שבו הממסד ראה את המזרחים כמי שהיה עליהם לעבור תהליכי מודרניזציה, כדי שישתלבו במרחב הישראלי:
"אל לנו להגות רעיון של השתלבות (במדינות ערב). להיפך, עלינו להימנע מהשתלבות. אחת הדאגות הגדולות המתעוררות בלבנו שעה שאנו סוקרים את מצבנו התרבותי היא, פן יגרום ריבוי העולים אלינו מארצות המזרח להשואת רמתה התרבותית של ישראל אל רמת הארצות השכנות. אל נא נראה את עולינו מארצות המזרח כגשר בדרך להשתלבותנו בעולם דוברי ערבית; עלינו להכניס בהם רוח מערבית, ולא לתת שיגררונו לתוך מזרחיות לא טבעית".
– אבא אבן, 60 : 1959.
במהלך שנים אלה הייתה גזענות חברתית מצד אשכנזים מסוימים כנגד מזרחים. דוגמה להתבטאות חריפה ובוטה כלפי העולים מן המגרב ובעיקר המרוקאים ניתן למצוא במאמרו של אריה גלבלום, עיתונאי הארץ שהתפרסם בעקבות עוינותו למזרחים, שפרסם עיתון הארץ ב-22 באפריל 1949:
"גזע שלא ידענו כמותו בישראל. מדובר באנשים פרימיטיביים ביותר. רמת השכלתם גובלת בבערות גמורה, וגרוע מזה, הם חסרים לגמרי את היכולת לקלוט משהו רוחני. כללית, הם טובים רק במעט מהערבים (...) שביניהם חיו. על כל פנים, הם נחותים מערביי ארץ ישראל שהתרגלנו אליהם (...) אך יותר מכל דבר אחר קיימת עובדה בסיסית אחת - אי יכולתם להסתגל לחיים בישראל, ומעל לכל אלה - עצלנותם הכרונית וסלידתם מעבודה".
– אריה גלבלום, הארץ, 22 באפריל 1949.
דוגמה נוספת לדעות קיצוניות כלפי העולים המזרחים היא הספר המהפכה האשכנזית שספג ביקורת רבה בעת פרסומו.
בשנים הראשונות לקום המדינה התנהל מאבק בין המצדדים בעליה סלקטיבית לבין התומכים בעלייה לכל. בעוד שהממשלה בראשות בן-גוריון דגלה בעליה לכל, עיתון הארץ תמך באלו שצידדו בעליה הסלקטיבית ומאמריהם של גלבלום, עמוס אילון וכתבים נוספים של עיתון הארץ אשר תיארו את המועמדים לעלייה מארצות צפון-אפריקה באופן בוטה ומזלזל, השתלבו במגמה זו.[2] המדיניות הממשלתית התעצבה בפועל על פי יכולת קליטת העולים ומידת הסכנה שיהודי ארצות המזרח נמצאו בה. "ב-15 בנובמבר 1951 התקבלה במשרד לתיאום של הסוכנות היהודית ושל ממשלת ישראל ההחלטה להנהיג מדיניות סלקציה כלפי יהודי תוניסיה ומרוקו ולאפשר רק את עלייתן של משפחות שהיו יכולות להתקיים בארץ בכוחות עצמן." מאוחר יותר, "הסכנה שריחפה על יהודי מרוקו סמוך להכרזה על עצמאותה דחפה את יוצאי צפון-אפריקה בקרב מנהיגי התנועה הציונית לקרוא לארגון עליית הצלה ולביטול גזירות הסלקציה, ולנוכח הסכנה אישרה ההנהלה הציונית בשנת 1955 להעלות לארץ 3,000 עולים ממרוקו בחודש, והקריטריונים לסלקציה התגמשו". [3][7]
בשנים הראשונות לקום המדינה, העולים החדשים מארצות המזרח יושבו בעיקר בפריפריה עקב מדיניות פיזור האוכלוסין וחיזוק אזורי הגבול. בעוד שעולים חדשים רבים הצליחו להשתלב בכלכלה הישראלית, בעיקר דרך חקלאות, והצליחו לייסד יישובים מוצלחים יחסית לתקופה[8] התקיימה גם תופעה של עזיבת ישובי הספר לטובת הערים. אדריאנה קמפ (2002), שניתחה את התופעה, טענה שהמעבר של מזרחים מן הכפר שבספר הישראלי אל העיר היה מעין התמרדות נגד המדיניות הממשלתית ליישבם בפריפריה, מצד שני, מחקרים כלכליים מצאו שמזרחים שחיו בערים הגיעו להישגים כלכליים ורמת חיים גבוהים יותר[9]וייתכן שזה ההסבר לתופעה.
יהודי ארצות המזרח השתלבו בפוליטיקההישראלית עוד מימי היישוב במסגרת "הסתדרות חלוצי המזרח". בעת קום המדינה נוסדה מפלגתספרדים ועדות המזרח שהתבססה על הסתדרות חלוצי המזרח וקיבלה ארבעה מנדטים בבחירות לכנסת הראשונה. מלבדה היו חברי כנסת מזרחים גם במפא"י ומפלגות ישראליות אחרות. מטרותיהם של "חלוצי המזרח" והמפלגה שהוקמה בעקבותיהם, כפי שהן הופיעו במצע שלהם, כללו את "הרחבת השתתפותם (של ספרדים ועדות המזרח) בבנין ביתנו הלאומי" ו"הגנת זכויותיהם בכל המוסדות הלאומיים הציבוריים והרשמיים".[10]חבר כנסת מטעם הסיעה, בכור-שלום שטרית, כיהן כשר המשטרה הראשון של ישראל.
בעשורים הראשונים לקום המדינה חלו גם מאבקים שונים כנגד אפליה של מזרחים. בשנת 1959 חלואירועי ואדי סאליב, שהיו סדרה של הפגנות רחובומעשי ונדליזם בשכונת ואדי סאליב בחיפה. אירועים אלו, שכללו מרי חברתי נגד אי השוויון ונגד הממסד של מפא"י ששלט בשנים אלו במדינה, לא התייחסו לעניין העדתי בתחילתם. אולם בעקבותיהם החל שיח תקשורתי וממשלתי שהחל להתייחס לנושא, אם כי בבסיסו הייתה טענה כי אין כל אפליה עדתית והאשמה היא במצב הסוציאלי ובתרבות ה"קלוקלת" של המפגינים. בתחילת שנות ה-70 הוקמה תנועת הפנתרים השחורים, תנועת מחאה ישראלית של צעירים ממוצא מזרחי. מקימי התנועה ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם. שיא המחאה התרחש ב-18 במאי 1971 כאשר אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. הפגנה זו התקיימה ללא רישיון המשטרה, אך כאשר כוחות הביטחון הגיעו לפזרה, הם נתקלו בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה. לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית, אולם עקב סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בה, לא צלחה דרכה במישור הפרלמנטרי. חלק ממנהיגיה השתלבו במפלגות אחרות ודרכן קידמו את הנושאים החברתיים. המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל גברה מאוד בעקבות פעולות הפנתרים השחורים והנושאים אותם העלו התנועה ופעיליה נכנסו לסדר היום של מדינת ישראל.
במהפך של 1977 בא לידי ביטוי בצורה גלויה לעין כוחם הדמוגרפי של המזרחים. במסגרת חילופי שלטון זה חשו רבים מבני הדור הראשון והשני של יוצאי ארצות האסלאם ("ישראל השנייה") כי עתה ניתן להם פתחון פה, וחלק בהנהגת המדינה, שנמנע מהם במשך כל שנות שלטונה של מפא"י.
