הפרק האחרון של עונה ראשונה
פרק הסיום מביא קונפליקטים של אויב-חבר. או כמו שליידקר הטיב לומר:"האויב של האויב שלי הוא חברי". הצתרפותו של ליידקר לצוות שימנע ממנטיקור את קיומו מראה היטב את הקונפליקט. קטע זה הופך בין מה שהתרגלנו לקורבן וצייד. כל הזמן האחים היו רדופים אחרי ליידקר והרי עכשיו אם ליידקר היה עושה טעות קטנה הוא היה מת. "הקם להורגך השקם להורגו" - בפרק הקודם כבר ראינו את הסוכן סנדובל שנרצח ע"י ליידקר עם הרחפת אחרי שסנדובל חשב שהוא הולך להרוג אותו. במקום לברוח כל הזמן, האחים מחליטים להתנגד, וללכת נגד המקום שרודף אותם כל יום. הפלאשבקים של מקס במנטיקור ממחישים את התחושות של כל אחד מהאחים - למרות שהמקום מחזיר אותם לעבר הם צריכים להתמקד במשימה בשביל להרוס אותו. אחרי שמבחנות הדנא מתפוצצות ומקס פוגשת את עצמה כילדה(אותו דנא רק אקס7) - אנחנו חושבים שהיא ניצלה מהכדור והחיים סוף סוף יהיו טובים. אם הפרק היה נגמר ככה הרי שלא היינו צריכים עונה שנייה, כי החיים של מקס טובים. אך, מקס לא ברחה מהכדור ואחרי כמה זמן מתה מפצעיה. בדיעבד,כשליידקר הכה את לוגן, ליידקר עשה טובה ללוגן, העולם בחוץ לא היה יכול להציל את מקס ואילו במנטיקור יש סיכוי טוב לכך. וכמובן זק, האח הגדול ששמור על כולם, שראשו כלוא עדיין במנטיקור. זק בהתאבדותו הראה גבורה, אומץ והקרבה גדולה. הוא הקריב את חייו למענה. במן אירוניה, לוגן סיים את הפרק במקום שמקס נוהגת לסיים. הוא עלה למגדל לבד, וכמו מקס נתן למחשבות להציף אותו עד שהוא ירד מהמגדל נקי ממחשבות. ההתהגות הראשונית של לוגן, כראה שמקס מתה, היתה טבעית ואמיתית. אך כשהוא עלה למגדל, זה לא נתן הרגשה שזה השפיע עליו ממש, כמו מוות רגיל שהוא שמע עליו. היה בלוגן יותר מדי תקווה שמקס חייה- מן טלפתיה בינו לבין מקס - שהרגיעה אותו ולא נתנה לו להשתולל מעצבים. נ.ב. - פרק שמבחינת תסריט עשוי טוב, הרבה רגשות, מכות רק כשצריך ובכלל נתן טעם לעוד. הפרק מעלה תהיות רבות למה שהולך לקרות המשך- במידה ולא ראיתם עונה שנייה!