חזרתי
חזרתי. בכלל לא יודעת אם זה הדבר הנכון לעשות. אבל חזרתי. סתיו סוף סוף קיבלה את האומץ. סתיו ויתרה על החיים. באותו ערב, נוראי, בהודעה האחרונה שכתבתי, לא דיברתי סתם. זעקתי לתשומת לב שלכם, אולי גם קיוויתי שמישהו יעצור אותי. אבל לא. כבר לא הייתי צריכה למצוא אומץ. שום דבר לא שינה. לא היה דבר ששוה לחיות עבורו. בלעתי קופסאת כדורי שינה, והנחתי את ראשי על הכר, מתכוננת למנוחת עולמים. נרדמתי. בלי דמעות. בלי פרידות. פשוט נרדמתי. אבל ההורים, שראו שאני לא מתעוררת, הבהילו אותי לבית חולים. ועד שאזרתי את האומץ הזה, שאבו לי אותו מהקיבה. כאב לי. לא רציתי לחזור אל החיים האלה. רציתי למות. שנאתי אותם. שנאתי כמו שמעודי לא שנאתי. זעמתי. איך יכלו לעשות לי כזה דבר?! שיניחו לי למות. אלו החיים שלי. אני יכולה לזרוק אותם אם בחרתי כך. זאת הבחירה שלי. אבל מוחי המאומן מנסיונות קודמים ניגש ישר לפעולה. בכיתי. אמרתי שטעיתי. שאני רוצה לחיות. שלא רוצה למות. שאשתדל להילחם. שאכפיל את הטיפול הפסיכולוגי. הכל רק לא אישפוז. לא אישפוז. רק לא אישפוז. נשארתי כמה ימים במחלקה פסיכיאטרית להסתכלות. חייכתי המון. צחקתי. אכלתי. שיחקתי אותה ילדה תמימה שנאבקת קשה כל כך ורק הייתה לה מעידה קטנה. ילדה של חיים. ילדה של תקווה. בפנים גוועתי. ועכשיו אני בבית. למה הם נותנים לי לשחק בהם כל פעם חדש? למה הם לא רואים מבעד לשקרים, מבעד לחיוכים, מבעד למסכות? למה הם לא שמים לב שאחרי הארוחת ערב היום חמקתי לשירותים ואחרי זה לקחתי עוד עשרות משלשלים? למה הם לא רואים א ו ת י ?! אני שבורה כמו שמעולם לא הייתי. אין תחושה גרועה יותר משמנסים להתאבד ובכוח מחזירים אותך לחיים. אין ייאוש גדול יותר. אפילו למות לא נותנים לי. הפורום הזה לא מתאים לי. אני מביאה אווירה של דיכאון וויתור. אני דורשת יותר מדי תשומת לב. אני לא שייכת. ובכל זאת נמשכת לכאן בעבותות ברזל. אני לא יודעת מה אני מחפשת. אולי אוזן קשבת. אולי הבנה. לא יודעת. ה``הודעה לעיתונות`` הייתה שיש לי שפעת שהסתבכה. זה מה שאמרו לכל החברים, לכל מי שהתקשר אלי בימים האלו. ועכשיו אני במעצר בית. פשוט ככה. רק לבית ספר מותר לי לצאת. אי אפשר לתאר את התחושת ריקנות שיש לי. את האפס איכפתיות, אפס מחשבוצ, אפס רגשות. אני כלום אחד גדול. לא אכפת לי לחיות. למות. לא אכפת לי. רק דבר אחד אכפת. רוצה לרזות. רוצה להרגיש את העצמות שלי. רוצה לגווע לאט לאט מאנורקסיה. לא אוכלת יותר מלבד כשיכריחו אותי. ואז אשתמש בכל האמצעים לטהר את עצמי. אתעמל עד כלות כוחי. אני אמות. אם לא בדרך אחת אז באחרת. כותבת את זה ומנסה כל כך לכתוב דברים נוראים. לזעזע אתכם. לגרום לכם לדחות אותי. לשנוא אותי. לנדות אותי. רוצה ולא רוצה. כותבת ומוחקת וכותבת. רוצה שתשנאו אותי. שאוכל להתרחק מכאן מחוסר ברירה ולא מבחירה. אני לא מבינה. אני לא מצפה שאתם תבינו. אני הולכת עכשיו לחמוק מהבית ולרוץ. אני סתיו אחרת. סתיו שלא הכרתם. בעצם, אני כבר לא סתיו. אני המחלה. בכבודה ובעצמה. את עצמי הקרבתי למענה. עכשיו היא מדברת. היא מכתיבה את הכל. הקרבתי את נפשי ובקרוב גם את גופי. לא אכפת יותר. חלק בי רוצה שתקראו את ההודעה, שהיא לא תעלם תחת ההודעות המאושרות והאופטימיות שלכם. שתאהבו אותי וכן, גם שיהיה לכם אכפת. וחלק רוצה שתרחיקו אותי. שתבוזו לי. שתחליטו שאני חולה מדי בשבילכם, שמקומי לא כאן. שתכתבו לי בגסות רוח ובקרירות ותשנאו. ותקברו אותי תחת השמחה והאופטימיות שלכם. אני לא מבינה. לא מצפה שאתם תבינו. לילה טוב.
חזרתי. בכלל לא יודעת אם זה הדבר הנכון לעשות. אבל חזרתי. סתיו סוף סוף קיבלה את האומץ. סתיו ויתרה על החיים. באותו ערב, נוראי, בהודעה האחרונה שכתבתי, לא דיברתי סתם. זעקתי לתשומת לב שלכם, אולי גם קיוויתי שמישהו יעצור אותי. אבל לא. כבר לא הייתי צריכה למצוא אומץ. שום דבר לא שינה. לא היה דבר ששוה לחיות עבורו. בלעתי קופסאת כדורי שינה, והנחתי את ראשי על הכר, מתכוננת למנוחת עולמים. נרדמתי. בלי דמעות. בלי פרידות. פשוט נרדמתי. אבל ההורים, שראו שאני לא מתעוררת, הבהילו אותי לבית חולים. ועד שאזרתי את האומץ הזה, שאבו לי אותו מהקיבה. כאב לי. לא רציתי לחזור אל החיים האלה. רציתי למות. שנאתי אותם. שנאתי כמו שמעודי לא שנאתי. זעמתי. איך יכלו לעשות לי כזה דבר?! שיניחו לי למות. אלו החיים שלי. אני יכולה לזרוק אותם אם בחרתי כך. זאת הבחירה שלי. אבל מוחי המאומן מנסיונות קודמים ניגש ישר לפעולה. בכיתי. אמרתי שטעיתי. שאני רוצה לחיות. שלא רוצה למות. שאשתדל להילחם. שאכפיל את הטיפול הפסיכולוגי. הכל רק לא אישפוז. לא אישפוז. רק לא אישפוז. נשארתי כמה ימים במחלקה פסיכיאטרית להסתכלות. חייכתי המון. צחקתי. אכלתי. שיחקתי אותה ילדה תמימה שנאבקת קשה כל כך ורק הייתה לה מעידה קטנה. ילדה של חיים. ילדה של תקווה. בפנים גוועתי. ועכשיו אני בבית. למה הם נותנים לי לשחק בהם כל פעם חדש? למה הם לא רואים מבעד לשקרים, מבעד לחיוכים, מבעד למסכות? למה הם לא שמים לב שאחרי הארוחת ערב היום חמקתי לשירותים ואחרי זה לקחתי עוד עשרות משלשלים? למה הם לא רואים א ו ת י ?! אני שבורה כמו שמעולם לא הייתי. אין תחושה גרועה יותר משמנסים להתאבד ובכוח מחזירים אותך לחיים. אין ייאוש גדול יותר. אפילו למות לא נותנים לי. הפורום הזה לא מתאים לי. אני מביאה אווירה של דיכאון וויתור. אני דורשת יותר מדי תשומת לב. אני לא שייכת. ובכל זאת נמשכת לכאן בעבותות ברזל. אני לא יודעת מה אני מחפשת. אולי אוזן קשבת. אולי הבנה. לא יודעת. ה``הודעה לעיתונות`` הייתה שיש לי שפעת שהסתבכה. זה מה שאמרו לכל החברים, לכל מי שהתקשר אלי בימים האלו. ועכשיו אני במעצר בית. פשוט ככה. רק לבית ספר מותר לי לצאת. אי אפשר לתאר את התחושת ריקנות שיש לי. את האפס איכפתיות, אפס מחשבוצ, אפס רגשות. אני כלום אחד גדול. לא אכפת לי לחיות. למות. לא אכפת לי. רק דבר אחד אכפת. רוצה לרזות. רוצה להרגיש את העצמות שלי. רוצה לגווע לאט לאט מאנורקסיה. לא אוכלת יותר מלבד כשיכריחו אותי. ואז אשתמש בכל האמצעים לטהר את עצמי. אתעמל עד כלות כוחי. אני אמות. אם לא בדרך אחת אז באחרת. כותבת את זה ומנסה כל כך לכתוב דברים נוראים. לזעזע אתכם. לגרום לכם לדחות אותי. לשנוא אותי. לנדות אותי. רוצה ולא רוצה. כותבת ומוחקת וכותבת. רוצה שתשנאו אותי. שאוכל להתרחק מכאן מחוסר ברירה ולא מבחירה. אני לא מבינה. אני לא מצפה שאתם תבינו. אני הולכת עכשיו לחמוק מהבית ולרוץ. אני סתיו אחרת. סתיו שלא הכרתם. בעצם, אני כבר לא סתיו. אני המחלה. בכבודה ובעצמה. את עצמי הקרבתי למענה. עכשיו היא מדברת. היא מכתיבה את הכל. הקרבתי את נפשי ובקרוב גם את גופי. לא אכפת יותר. חלק בי רוצה שתקראו את ההודעה, שהיא לא תעלם תחת ההודעות המאושרות והאופטימיות שלכם. שתאהבו אותי וכן, גם שיהיה לכם אכפת. וחלק רוצה שתרחיקו אותי. שתבוזו לי. שתחליטו שאני חולה מדי בשבילכם, שמקומי לא כאן. שתכתבו לי בגסות רוח ובקרירות ותשנאו. ותקברו אותי תחת השמחה והאופטימיות שלכם. אני לא מבינה. לא מצפה שאתם תבינו. לילה טוב.
שלך רק באהבה מייק