חזרתי.
אז ככה, אתמול, לאחר לבטים ארוכים במהלך החודש האחרון, נפגשתי עם רופא נשים חדש. הפגישה, בעקבות הכשלון של חודש הנסיונות האחרון (בראש השנה
) דווקא היתה יופי: חיכינו רק שעה ועשרים דקות בתור (כשמסביבנו רק נשים בהריון מתקדם- אמן שזה מדבק), הרופא היה נימוסי, לא דחק בנו, והתיחס לחששות שלי ברצינות ראויה. היום עשיתי בדיקת דם לפרופיל הורמונלי ועוד כל מיני, והכל יהיה פסדר. מהכיוון הבלתי אופטימי, חרא לי. חמותי שרצה אצלנו כל החג, מטריפה את כולנו, וחזרתי לעבודה בלי שום כוחות נפש. כמובן שלאורך כל השבוע היא המשיכה להטריף את כולנו כולל אמש אותי (בדיוק כשיצאו מהרופא. מזל שהייתי במצברוח- טוב- היי), וכמובן שאת השבת נבלה (איך לא?) אצלה. אני מרגישה ממוטטת. נפשית ופיזית. אני לא מגיעה הביתה לפני שמונה בערב, וכשאני כן, אני מתחזקת את הבית תחזוקה שוטפת ותו לא (וגם לזה אין לי כח). בעבודה אני זוכה לחוסר תמיכה מופגן, ואיכשהו המנהל הצליח להנחיל תרבות ארגונית של "אדם לאדם זאב" מה שגורם לי לצאת גם מהימים הטובים שלי בהרגשה מגעילה ורעה. אני לא מתביישת להגיד שאין לי מוטיבציה לעבוד טוב, וברוב המקרים גם לא נשארים לי כוחות לעשות משהו בעבודה. ונראה לי שהדליפה לו מישהי את העובדה שאני מנסה (היועצת שלנו, שהריון מתקדם בעצמה, שלא חשבתי בחיים שדווקא חברה תדליף) ויש עוד, פשוט לא נעים לי לקטר. ובא לי לדלג מראש על החודש הזה, ולהגיע ישר למחזור, לכשלון של עוד חודש. אין לי חשק לחכות, להתלבט אם לבדוק, לפתח ציפיה ובסוף שהכל
... אוווווף.
אז ככה, אתמול, לאחר לבטים ארוכים במהלך החודש האחרון, נפגשתי עם רופא נשים חדש. הפגישה, בעקבות הכשלון של חודש הנסיונות האחרון (בראש השנה
