חזרתי מאשפוז

[מרתה אולוביץ]

חזרתי מאשפוז

האשפוז הפעם היה ממש קצר - פחות משבוע.
בכלל, כמעט ולא אשפזו אותי בגלל שיש עומס במחלקה, אבל כששמעו שאני לא מתחייבת לא לפגוע בעצמי בבית - אשפזו אותי. עשו לי שינוי תרופתי שנראה שעוזר. העומס במחלקה המשיך, ולכן ברגע שכבר לא הייתי מסוכנת לעצמי, החליטו לשחרר אותי. התחייבתי לא לפגוע בעצמי בבית.
אז אני כאן, מתמודדת מהבית, עדיין מידי פעם עוברת מחשבה בראש ש"אני רוצה למות", אבל זה מסוג הדברים שאני צריכה להתמודד איתם בעזרת פסיכותרפיה וטיפול תרופתי ואין לזה מענה באשפוז.
אני הכי פוחדת עכשיו מהחמרה, כי שלושת הימים הראשונים באשפוז היו קשים. הייתי אובדנית מאוד ואפילו תכננתי תוכנית מגירה שהיא עליית שלב מסתם שריטות שלא גורמות למוות. רק לאחר שלושה ימים התחלתי להתאושש, ואני פוחדת שכששוב תבוא הנפילה אני כבר לא אסתפק בשריטות...

 

[נעמי טאובר]

להתמודד בעזרת פסיכותרפיה וטיפול תרופתי

שלום מרתה, אני שמחה לשמוע ממך, וטוב שאת משתפת.
מצער מאד לשמוע שעברת ימים קשים, וטוב מאד שהשינוי התרופתי עוזר.
טוב שאת בבית, וטוב שאת יודעת מה הדרך להתמודד. האם יש משהו נעים בלהיות שוב בבית? האם יש דברים טובים לצפות להם? תכניות למשהו?
זה נראה לי חשוב, את מספרת שנכנסים פחדים מתסריטים גרועים, והשאלה למה לעסוק דווקא בהם, ואולי אפשר (אפילו באופן מלאכותי בהתחלה אם צריך) לחפש
ערוץ מחשבה אחר- של תכניות למשהו נעים, לתכנן איך לייצר חוויות שאת מכירה כטובות לך.
כשאת כותבת "כבר לא אסתפק בשריטות" הייתי רוצה להציע לראות את זה כצד מסויים שבך, שהוא לא כולך, כי יש גם צד שנלחם ומרוצה מהשיפור. אז איך לחזק את החלק שבך שבוחר בחיים ובחיוניות?
יש אימרה חסידית שאומרת : "לא צריך להלחם בחושך, אלא להוסיף אור"
האם את יודעת מה בשבילך יהיה "להוסיף אור בחיים"? לא תמיד יודעים, ולפעמים לוקח זמן לגלות ולהגדיר, אבל טוב לחפש ולבדוק. יש אנשים ששהות בטבע עושה להם את זה, לאחרים- ריקוד, אמנות , אהבה כמובן, מוזיקה, חברים, עבודה יצירתית, ועוד ועוד. האם את יכולה להזכר בחויה של חיוניות והנאה? צחוקים למשל, ואיך זה מרגיש. שתפי אותנו

 

[מרתה אולוביץ]

אור?

אינני יודעת מה אצלי יוסיף אור. יש לי את הקטעים שאני צוחקת וניהנת, ואז זה באמת כיף, אבל הטלטלות במצב הרוח מייאשות אותי. במובן מסויים אני מניחה תמיד שהאור בקצה המנהרה הוא ממדורת קניבלים. אני נכנסת לפחדים כי זו לא פעם ראשונה שאחרי ייצוב המצב שלי אני נופלת שוב לדיכאון.
אני צריכה הרבה אומץ לממש את התוכנית הדי ברורה שלי כשאהיה אובדנית. הבטחתי לבעלי ולרופאה באשפוז שאני אשתף אותו בקשיים שלי בלי לחשוב שאני מציקה לו בכך או מלחיצה אותו (הוא אומר שלא.). ברגע המשבר אינני יודעת מה יקרה. גם עכשיו, כשאני כותבת, אני נלחמת בדחפים שלי לפגיעה עצמית, ולא יודעת מתי יהיה המשבר שלא אוכל כבר להתמודד עם הדחפים הללו. ואני יודעת שהפעם הבאה עלולה להיות מסוכנת מאוד, וזה מאוד מפחיד אותי.
פעם היו לי חלומות ורצונות. כיום התייאשתי מהם ואני כבר לא חושבת על העתיד המקצועי / האישי שלי. אני עסוקה מידי בלעבור את היום הבודד בשלום, לכן אני גם מתקשה לנתב את עצמי לדברים חיוביים יותר (ויש!). אני צריכה להתחיל שיקום, ומקווה שימצא משהו שיתאים לי. ככל הנראה כבר לא אחזור לעבוד במקצוע שלי. אני צריכה עבודה קצת יותר רגועה וקצת פחות מלחיצה. צריכה לברר מה האפשרויות העומדות בפני.

 

[נעמי טאובר]

עסוקה בלעבור את היום הבודד בשלום

שלום מרתה, דברייך נוגעים ללב, וכואב לשמוע כמה כל יום הוא מאמץ בשבילך, וכמה טלטלות עברת. ודווקא לכן זה מרשים שיש דברים חיוביים בחייך, ושיש רגעי צחוק והנאה. טוב שיש לך בן זוג אוהב וזה חשוב להכין לעצמך שומרים, (בעלך, אולי גם המטפלת שלך?) שאת מסכימה כעת לשתף כדי שישמרו עליך אם הצד האובדני ישתלט. זו גבורה גדולה בעיני להאבק ברצחנות של הדיכאון.
אני מקווה שתמצאי מסלול שיקום שיעזור לך למצוא עיסוק מתאים לעכשיו, כזה שתוכלי להיות בו רגועה ולמצוא עניין. מאחלת לך ימים טובים

 

[מרתה אולוביץ]

תודה, נעמי,

דברייך עבורי הם כמו מים קרים לנפש עייפה.
&nbsp

 

[תמר דגן 1]

התקופה שאחרי אשפוז פסיכיאטרי

שלום לך מרתה,

מאוד שמחה לקרוא שהאשפוז היה קצר, ושאחרי שלושה ימים הטיפול התרופתי החדש התחיל לשלוט על הדחף האבדני הבלתי נשלט. נשמע שיש לך הרבה סיבות טובות לחיות, ושהדחף האבדני נובע מחוסר איזון ביוכימי. מאוד מקווה שלטיפול החדש תהיה השפעה מייטיבה עבורך לאורך זמן, ושבינתיים הטיפול הפסיכולוגי יעזור לך להחליש את כוחות המשיכה למוות, ולחזק את כוחות המשיכה לחיים, ויתן לך עוד כלים לויסות הדחף, מעבר לטיפול התרופתי.

כולנו כאן איתך. עוקבים בדאגה ובאהדה.
ב-ה-צ-ל-ח-ה!!

 

[מרתה אולוביץ]

תודה, תמר.