מיליתו אני מקוה שזה בסדר שאני כותבת
(לך) כאן. אני רוצה לעודד, אני יודעת כמובן על הקשיים, הכאב והאבדן הנורא של התינוק. תנחומי. אני חושבת שאת כאב האובדן אי אפשר לשכך עכשיו, הזמן בוודאי יחליק חלק מגלי הכאב וגם ההריון הבא. ההריון והילד שבטוח עוד יבואו כי אין סיבה שלא! אני רוצה להתייחס באופן קצת יותר, אם אפשר לומר, ראציונלי לכל מיני דברים שכתבת: ראשית , וזו סטטיסטיקה מדעית - רובם הגדול של חולי הלימפומה מחלימים לגמרי . מה שקרה אצלך הוא, לפי מה שאני מבינה, הישנות של אותו סוג מחלה (ולא התפרצות נוספת של מה שכבר היה כי עברו 10 שנים!) בדומה לכך שגם שפעת עלולה לחזור פעמיים אצל אותו אדם אחרי 10 שנים. מה שאומר בבירור : כמו שהחלמת בפעם הקודמת את תחלימי גם כעת. זה אותו סוג של מחלה אפילו ככה שלא צריך לתעות באפלה לגבי השפעת הטיפול על המחלה. הצלחת, אל תשכחי! ותצליחי שוב! לגבי השפעת הטיפול הכימותרפי על הפוריות. לדעתי, אין השפעה בגילך על הפוריות מהתרופות הידועות לי ללימפומה לפחות. אני דיברתי לפני כמה שנים עם לא מעט חולות לימפומה וגם עם הרופאה ששטיפלה בי (באותה מחלה, להזכירך) ומה שנראה היה זה שמי שממילא יש לה בעיות פוריות או פוטנציאל לבעיות כאלה , למשל, נשים בגיל הפסקת הווסת או נשים שהרו מטיפולים בגלל אין-ןסת , לאלה יש סכוי שהתרופות הכימותרפיות ישפיעו לרעה על הפוריות. אני דיברתי עם לא מעט כאלה שכן הרו אחרי טיפול כימותרפי ללימפומה ובלי טיפולי פוריות. הסטטיסטיקה החיובית כוללת גם אותי עצמי שנולדו לי 2 ילדים (שניהם בהריון הנקרא מתוכנן למחצה
, כלומר לא מתוזמן, כזה שאומרים "בטח יקח לנו שנתיים אז נתחיל כבר מעכשיו לנסות... ואחרי שבוע כבר יש הריון מפתיע). אחת מאלה שדיברתי אתה לקחה תוך כדי הטיפולים גלולות נגד הריון כדי שלא יהיה ביוץ, את קיבלת טיפול די דומה (אבל אגרסיבי יותר) של זריקה מונעת ביוץ ואני , למשל לא קיבלתי כל טיפול כי לא הייתי מעוניינת (ממילא אז לא רציתי יותר מילדה אחת , שהיתה לי כבר לפני המחלה) וכי מי שאני התייעצתי עמו אמר לי שזה לא אפקטיבי לדעתו. מה שברור : בטיפול הכימותרפי נפגעים רק תאים המתחלקים בקצב מהיר יחסית, בגלל זה עלול להפסק המחזור החודשי, בגלל זה הגידול הסרטני מתכווץ וגם השיער נושר (אצלי כל השיער נשר בבת אחת מאד סמוך לטיפול, אצל אנשים שהשיער גדל להם לאט יחסית - יש הרבה פחות נשירה (למשל שיער הגבות לא נשר לי כל כך ). על כן לא יתכן שכל הביציות נפגעות! יתכן שרק הביצית המבשילה באותו חודש נפגעת וממילא את לא מתכננת כרגע להשתמש בה
להריון. עוד באותו עניין: בתל השומר נערך מחקר בנושא פוריות אחרי טיפולים כימותפיים לפני כמה שנים אינני יודעת אם המחקר הסתיים ומה תוצאותיו אני השתתפתי בו כנבדקת. אולי התוצאות יכולות לשפוך אור על הענין. ואני עוד, ארמוז רק בקצה הקצה, שלא תמיד נהיים הורים מהריון לפעמים מאימוץ או פונדקאות. היום אין יותר להיות "ערירי" (מילה נוראית) כמו פעם, לכל מי שרוצה יש ילד בסןף. רק לפעמים הדרך קשה ביותר. יש לי עוד משהו , וסליחה על האורך: אני מתקוממת מאד כנגד אותו רופא שאמר לך יש לך סכוי ככה וככה להיות בריאה . אסור לו לעשות כזה דבר! כי זה פשוט לא נכון! יש סטטיסטיקה של כלל החולים אבל את לא יודעת כלל איך ומה יהיה אצלך וגם אף רופא לא צריך לקחת לו את החוצפה לקבוע. הרופאה שלי , בזמנו , הסבירה לי שיש אחוז מסויים של כאלה שלא מחלימים אבל בתוכל למשל נכללים אנשים שלא יכולים לקבל כימותרפיה (כי הם זקנים או חלשים מדי) יש אנשים שמסרבים לטיפולים (כי הם לא יכולים לעמנוד בסבל או לא מאמינים ברפואה קונבינציונלית) ויש אנשים שנפטרים לא מהמחלה אלא מסיבוך אחר, בעיקר הדבקות במחלה אחרת. למשל אבעבועות רוח או דלקת ראות. על כן בעת הטיפולים כימותרפיים לא הרשיתי לאיש לבוא אל ביתי אם היתה לו אפילו נזלת או שהיה נדמה לו שהוא "קצת לא מרגיש טוב" כל החברים שלי ידעו שאני לא אתן להם להכנס אם אפילו היה נדמה לי שהילד שלהם משתעל קצת. כשנשרטתי פעם ברחוב עצרתי בצד וחיטאתי את השריטה ובאופן כללי התנהגתי כפרנואידית חיידקים. נכון שאולי זה היה מוגזם אבל זה עזר לי להמנע מאישפוזים על רקע זיהום. מה שאני רוצה לומר הוא שבתוך הסטטיסטיקה יש הרבה מקרים שרןבם ככולם חיוביים ואת נמצאת בהחלט בצד הנהדר שלה: צעירה, עם תמיכה משפחתית (קראתי מחקר שחולות סרטן השד שקיבלו הבנה לתמיכה משפחתית וחשפו את עניין המחלה בקרב המשפחה הקרובה החלימו הרבה יותר בכאלה שהסתירו את עובדת המחלה מהמשפחה או שהיו שרויות בסכסוכים כבדים עם המשפחה. גם זה אגב סטטיסטי בלבד אבל עצוב לי לחשוב שיש מי שממשיכות כאילו "כלום לא קרה" ואף אחד חוץ. מהבעל (לפעמים גם לא הוא!) יודע על הטיפולים), עם סוג לימפומה שיודעים לטפל בו ועם מערכת חיסונית חזקה במקור (לפני המחלה). אל תתיאשי מאיזה מספר שאיזה רופא זרק. אני הפנמתי שהבעיה במחלה הזו זה בעיקר שהטיפולים קשים - אבל לצאת מזה אני אצא. וגם את תצאי וככה אני מנסה לתת לך קצת כח בתוך החולשה והעצב. לגבי אמונה... אין לי מה לומר. אני חילונית ואילו הייתי דתיה אני מניחה שהיה לי משבר אמונה קשה, או אבדן אמונה. למרות כל אלה היו חברים דתיים שהזכירו את שמי במשך שנה בתפילה כלשהי בבית הכנסת שלהם וזה היה בהסכמתי . זה לא היה כי חשבתי "ליתר ביטחון אם יש מישהו בשמיים ששומע" אלא כי אני חושבת שעצם העובדה שמישהו אוהב אותי , רוצה בטובתי, מוכן להתאמץ בשביל הבראתי, מוכן להתפלל בשבילי - עצם זה תורם להבראתי כי אדם שאוהבים אותו , ואין לי ספק בכך שלא רק בפורומים השונים שאת מוכרת בהם אוהבים אותך , אלא גם במציאות, שיש מסביבו רגשות חמים וחיוביים - יחלים. ואני לא אומרת את זה רק כדי שזה ישדמע לך טוב - אני באמת חושבת ככה. אני מאחת לך שהטיפולים יעברו בקלות ותופעות הלוואי יהיו קלות יותר. והחלמה מהירה! יום אחד , כשתיהי כבר סבתא בת 85 תוכלי לספר לנכדים ולנינים על שנה קשה שעברת אי פעם כשהיית צעירה. רק שעכשיו , כשאת בתוך השנה הזו, זכרי שזו תקופה, אחת קצרה (וקשה) בתוך חיים שלמים. שלך בידידות אורית ג.
